דרוש מורה בינוני לעשר שנים

לפני חמש שנים נשאלתי בראיון לאחד העיתונים, אם הייתי רוצה לראות את ילדי הופכים כמוני למורים. אז אמרתי, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אירה בהם קודם שיהיו מורים". לאחר מכן חשבתי שזוהי אמירה לא חכמה במיוחד. והנה הגיע שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, וגרם בדבריו  לפיהם "מורה צריך ללמד רק עשר שנים ולא יותר", לאשר בדיעבד שרגשות האשמה שלי היו מיותרים.

בילדיי, כמו גם בשאר המבקשים לפנות להוראה כיום, לא הייתי יורה. אבל הייתי אומר להם בקול גדול, שלא יהיו בשום פנים ואופן מחנכים בישראל. לא מורים, לא מדריכים, לא גננות. אל להם לדרוך ולו לרגע על מפתנו של מה שמכונה "בית ספר". הייתי אומר למורי העתיד לא להרהר אפילו לרגע קט אם להיכנס למקצוע מבוזה זה, משפיל, חסר כבוד ונטול שכר. כל תחום אחר, החל מפינוי אשפה וכלה בגריפת עלים בפארק, יכבד ויעשיר אותם יותר.

דבריו אלה של שר החינוך, גדעון סער, מהווים חלק מהחשיבה הניאו ליברלית של העשור האחרון. בדו"ח דברת 2005 דובר על כך שמורים יעבדו במערכת החינוך 15 שנים ולא יותר. רעיון זה הוטמע בחוזה ההעסקה של "אופק חדש " 2007, על פיו 90% ממורות ומורי ישראל ייתקעו בדרגת שכר שישית לאחר 15 שנים, כמו סמל הודי בצבא הבריטי. דבר זה אמור כנראה לעודד מורים לפרוש לאחר מספר שנות הוראה.

אך רוב מורי ישראל כיום מצויינים ומעולים. הם משכילים יותר מבני הדור הקודם בהוראה לאחר שהקדישו שנים ארוכות ללימודים. רובם משקיעים 8-10 שעות עבודה ביום בתחום עיסוקם, מסורים וזמינים כמעט 24 שעות לתלמידים ולהוריהם. יתרה מזאת, אף מורה ומחנך בעולם המערבי אינו נדרש למיומנויות כה רבות במהלך עבודתו כמורי ישראל, החל מהוראה וכלה בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. כל מי שטוען אחרת, ישאל את עצמו כמה מורים היו בעלי תואר שני לפני שני עשורים והאם ניתן היה לפנות למורה לפני לא למעלה מעשור באותה תחושת "הכל מותר" כפי שהיא כיום?

אמירתו האומללה של שר החינוך מלמדת עד כמה מדיניות ההפרטה הופכת לקו הרשמי של משרדו. שם כנראה בוחנים את ההוראה רק מהפן הכלכלי, ומשנים את הסיסמה מ"מורה טוב - מורה לחיים", ל-"דרוש מורה בינוני לעשר שנים".

משרד החינוך אינו רואה בהוראה פרופסיה כמו עריכת דין או רפואה. אם היה רואה בהוראה תחום מקצועי, היה צריך לבנות מסלול העצמה למורים לטווח ארוך, לגרום למיטב המורים למצות את יכולתם ומאפשר לאלה השחוקים לעזוב את התחום, תוך ידיעה שיש להם אלטרנטיבה תעסוקתית. אולם הניאו ליברליזם של משרד החינוך כפי הנראה אינו מעריך עוד השכלה, מקצועיות, נסיון. על פי תפיסה זאת, המורה העתידי יהיה עובד חברת כוח אדם. מורה צעיר, שיבוא להעביר ידע ולא לחנך. המורה העתידי יעבוד בחוזה אישי, תלוי בגחמות גורמים פרטיים, הוא ילמד בבית ספר אחד היום ומחר במשנהו.

מדיניות הפרטה זו תפגע בכל רובדי מערכת החינוך. המורים ייאלצו לעזוב את עבודתם לאחר שהשקיעו כה רבות ממרצם, צברו נסיון ולמעשה רק לאחר עשור בו התחילו להבשיל ולהעניק לתלמידיהם מפירות החינוך. אותו מורה שייאלץ לעזוב את המערכת לאחר עשור - לאן יפנה ומה יעשה עם תחומי דעת כמו היסטוריה, ספרות או תנ"ך? מי יקבל אותו לעבודה אחרת מלבד בפוליטיקה?

לכן, אותו מחסור במורים שקיים כבר כיום רק יחריף יותר. גם הפקולטות למדעי הרוח באוניברסיטאות, שכבר כעת על סף קריסה, ייסגרו בהיעדר סטודנטים, שכן איש לא ילמד תחום דעת שלאחר עשור יהיה מיותר עבורו לחלוטין. כך אף לגבי מרבית תחומי הידע, כולל אלה המדעיים. מי שילמד ילך למחקר או לשוק הפרטי ולא להוראה.

אולם יותר מכל, מדיניות זו תפגע במיוחד בתלמידי ישראל. היא תחדד את מדד האי-שוויון בין עניים ועשירים במדינת ישראל, תנציח את עדיפות המרכז על פני הפריפריות, ובעיקר תגרום לנשירת תלמידים מבתי הספר בהיעדר נשות ואנשי חינוך מיומנים ואוהבי ילדים במערכת החינוך.