חופשה עם הקטנים בהודו, זה כמו משחק ילדים

כל פעם ששואלים אותי אם "לקחנו" איתנו את עלמה (5) ואורי (3.5) להודו - זה נשמע לי ממש מוזר, כי מעולם לא הרגשתי ש"לקחתי" איתי אף אחד, או שמישהו "נלקח" לאנשהו: הרי נסענו לטיול משפחתי לחודש שלם, אז כאילו, ברור שגם הם באו...?

הפרקים הקודמים:

• הודו: איך מתמודדים עם מבול? בחיוך חסר שיניים
• לטייל עם הילדים בהודו? השתגעתם לגמרי?!
  

אז לטובת כל המשפחות המטיילות, ריכזתי מספר טיפים פרקטיים. תיהנו:

טיסות

סך הכל טסנו שמונה פעמים בחודש אחד, ובזכות ההכנות, הן חלפו ביעף:

• ההמראה והנחיתה, מסתבר, מרתקות בפני עצמן. גם כל פעם שהאורות מעל המושב נדלקו או נכבו, לאחד מהילדים היה פיפי או שהדיילת סתם עברה וביקשה להדק חגורות - הם הרגישו שהם מינימום בדיסנילנד (הכל מרגיש אחרת בשמיים).
  

• ביקור מקדים בחנות "הכל בדולר" הוכיח את עצמו כחיוני: בכל טיסה נשלפה "מתנה לטיסה", שריגשה אותם שוב ושוב, וכך עלמה נהנתה מחוברות עבודה, שבלונות ומדבקות, ואורי ערך מלחמות גיבורים מול פילים ואריות.
  

• תביאו איתכם אוכל ושתייה. ארוחת ילדים זה נחמד כקונספט, אבל הבעיה היא שלא מגישים אותה דווקא כשהילד שלכם "רעב מאוד מאוד". בנוסף, לא מגניב לגלות, כשהיא סוף סוף מגיעה, נקניק לא מזוהה או פירות טרופיים שהילד לא מסכים לטעום.
  

• בגדים ארוכים - כי במטוס קררררררררררר, ותוסיפו גם סֵט בגדים שלם להחלפה לכל ילד (תניחו כוס מיץ מלאה על המגש המתנדנד, ואז תקפצו בשמחה כשמגיעה העוגייה. נראה אם תישארו יבשים).
  

• והשוס הכי גדול - סרטים במחשב. בשמיים אין אינטרנט, אבל אם מטעינים את המחשב בשדה התעופה, הילדים יכולים לראות סרט שהם אוהבים "מהבית", ועוד שעתיים עפות בלי להרגיש.
  

השוס הכי גדול - סרטים במחשב הנייד (צילומים: רועי ודריה בן-יוסף)

לינה

את הלילה הראשון מזמינים מראש, מהארץ, כולל איסוף למלון. אין כמו להגיע בטרמפ מפנק לחדר נקי ומסודר, להתאקלם רגע, להבין איפה אנחנו ומה הולך ביעד החדש. מהלילה השני והלאה, אפשר להתחיל לישון במלונות פשוטים, וכל עוד תקבלו מים חמים, מאוורר ומצעים נקיים - אתם מסודרים.

היגיינה בהודו

פעמים מעטות בלבד נתקלתי במצבים "קשים" מבחינה היגיינית. ברוב הפעמים יש שירותים זמינים (בול פגיעה - נוח מאוד עם ילדים) ומים זורמים.

הדבר היחיד שהיה חסר לי בהודו זה סבון זמין (גם כשיש, אתם בדרך כלל תעדיפו משהו יותר מבטיח לחיטוי ידי הילדים שלכם, אחרי שליטפו כלב תועה, או חזירת בר על תשעת ילדיה). לכן, ולמרות שאני ממש לא מקדמת מכירות מטעם שום גוף, אתם חייבים לרכוש לפחות שני בקבוקי ג'ל מחטא לניקוי ידיים (לחודש). זה הדבר היחיד שממש השתמשתי בו, ומהסיבה הפשוטה: הוא גם מחטא ייסורי מצפון: מנקים את הידיים של הילדים ויוצא מהם שחור - מה שמרגיע את ההורים לחלוטין. הג'ל תמיד היה מונח במרכז השולחן, והם לבד השתמשו בו בכל הזדמנות (מסתבר שהאקט עצמו משעשע בעיניהם).

מוצרי תינוקות

אתם בעניין של מוצצים? תקנו כמויות מראש, ותחביאו אותן לעצמכם במקומות שונים במזוודה. אין מצב למצוא בהודו את המוצץ המדויק שהילד שלך אוהב, ובכל המעברים בין העיירות השונות והגסט-האוסים הרבים, יש למוצצים נטייה להיכחד (כי כמה שלא שומרים עליהם, הם תמיד נופלים לתוך מקומות שאף אמא לא תסכים להוציא אותם משם, בחיים).

ובגלל שהמוצצים גם נופלים כל חמש דקות מהפה לרחוב, תמיד תזמינו, ביחד עם הצ'אי, גם Hot Water, ותטבלו אותם באמבטיית חיטוי רותחת (רק תיזהרו אחרי זה מהמים שנוזלים מ"הבפנוכו" של המוצץ). הטיפ הנ"ל חל, כמובן, גם על בקבוקים.

דברים שסחבתי איתי מהארץ והתחרטתי

את כל הדברים הבאים הבאתי איתי בערימות, וגיליתי שניתן למצוא אותם בכל רגע נתון, כמעט בכל פינה, ובאיכות לא רעה: חיתולים חד פעמיים, מגבונים, נייר טואלט, שמפו, סבון, תכשיר דוחה יתושים, נרות שבת, מספריים, סכיני גילוח, קרם נגד שיזוף, אלוורה... הבנתם את הרעיון.

ומה לגבי תרופות?

בואו נגיד כך: מי שלא מרגיש טוב - שיבוא אלי. יש לי תרופות לכל המחלות כמעט ובכמויות מסחריות, כולל כמה חפיסות של גלולות נגד שפעת החזירים...

למעשה, חצי מתקציב הנסיעה שלי הלך על רכישת תרופות, ולמרות שלא כיף להיסחב עם מזוודה נוספת (!), שנשארה סגורה למזלי, אסור לוותר על העניין הזה: לא לוקחים סיכון שלילד יהיה כאב אוזניים באמצע הלילה, ולא יהיו לכם טיפות זמינות בשבילו.

לעומת זאת, בערכת העזרה-הראשונה-הזעירה שלקחתי איתי בתיק הצמוד, השתמשתי המון פעמים: יוד לכל נפילה, פלסטרים, סיכות ביטחון וערכת תפירה. חובה.

אוכל

לילדים תמיד יהיה מה לאכול בהודו. תמיד. גם במסעדות הכי עממיות מצאנו תמיד אורז לבן וירקות טריים, ובכל שוק מוכרים בננות ותפוחים טעימים. גם פלאפל, פיצה וצ'יפס ניתן כיום למצוא בכל פינה, ולמעשה הבעיה היחידה שנתקלתי בה (שלגביה אין לי פיתרון), היא נושא הבשר: גם במסעדות בשר טובות יחסית, אני עצמי לא נגעתי בבשר מכל סוג, וגם לא הרשיתי לילדים לאכול.

לעלמה זה לא הפריע, אבל אורי, הטורף הקטן, לא הפסיק לחלום לקראת סוף הטיול על שניצלים, קציצות, נקניקיות ומה לא, ואני חייבת להודות שהיה לי מאוד קשה כשהקטנצ'יק ביקש שאזמין לו בשר, וסירבתי (כמובן שלרגע הנחיתה בארץ הזמנתי, מבעוד מועד, ערימת שניצלים של אמא שלי).

אז מה ילדים עושים בהודו?

לשאלה הזו יש תשובה פשוטה אחת: ילדים, בגיל שלוש עד חמש לפחות, פשוט אוהבים להיות עם ההורים שלהם, לכן זה לא ממש משנה איפה זה, ומה בדיוק האקססוריז הנלווים. הילדים נהנו מהחוויה של הלינה המשותפת כל לילה מחדש, שמחו להכיר אנשים חדשים בעברית, באנגלית ואפילו קצת בהודית, ולגלגל מילים זרות על הלשון.

הם שיחקו במלחייה ובתפריט, המציאו שירים שמתחילים באות א', הקשיבו לשיחת המבוגרים המעניינת, התגלגלו על מזרונים, למדו "לעשות בלונים", ליטפו חיות, נסעו בריקשה ועל גמל, למדו לעשות ג'אגלינג ולנגן חליל, שיחקו דמקה ושש בש, ציירו, המציאו דמויות והשפריצו מים. הכל מהכל.

גם עם בני המקום אורי ועלמה הסתדרו מצויין. ההודים ראו בהם אטרקציה מעניינת שמצטלמת נהדר - והילדים מצאו את עצמם, מעת לעת, מככבים בתמונה הודית משפחתית רבת-משתתפים.

חיות בהודו

"פיל דרס פעם תייר למוות" "חזיר בר קטע יד לילדה ", ו-"לכל הכלבים בהודו יש כלבת". כנראה שכל הסיפורים נכונים, אבל לשמחתי עלמה ואורי פגשו המון חיות בדרכם, ולא נפגעו. בגדול, צריך לשים לב ולדעת מתי להגיד "לא" ומתי אפשר לשחרר.

במקדש הקופים בפושקאר לא עקרו לנו בסופו של דבר את העיניים, וגם הצלחנו לרכב על פיל בג'ייפור, והפעם היחידה שנבהלנו הייתה כשפרה כמעט דרסה אותנו (באמת): היא ניסתה לאכול לאורי את החטיף מהשקית, ולשם כך דחפה אותנו עוד ועוד לכיוון הקיר. למזלי, ההודים קלטו את העניין ובעזרת מקל הבריחו אותה, אבל הכי חשוב זה שלמחרת עברנו שוב ליד אותה פרה (הפעם בלי אוכל), ולמדנו שהיא בכלל לא מפחידה.

ההודים ראו בהם אטרקציה שמצטלמת נהדר. הילדים מככבים בתמונה הודית

ולסיכום, מילה דידקטית

אמנם עלמה ואורי "הפסידו" כמה שבועות בגן הילדים (וגם נעדרו מחוג הגא'ז וההתעמלות) אבל מנגד, אני מאמינה שהם למדו המון וצברו חוויות שלא היו צוברים בשגרה.

ולכן מאחלת לכולכם: סעו בשלום ותחזרו בשלום.

נמסטה.