"עספור" הביאה את המכה
אחרי כ-40 פרקים זה כבר ברור: "עספור" הפכה לתופעה טלוויזיונית. ערן בר-און מנתח את סוד הקסם של הסדרה שמוכיחה שלעשות סדרה עלינו, זה פשוט עובד. לא מתאים לכם? לכו חפשו
עזבו אותנו מ"הולילנד", עזבו אותנו מהמתיחות בין ארצות הברית לישראל או מהמהומות ביוון. עזבו הכל. יש "עספור". בחודשיים האחרונים לאן שלא תפנו - זה הדיבור. רייטינג גבוה, קבוצות שמתכנסות למרתונים של פרקי השבוע, שפה חדשה ועשרות אלפי מעריצים של זוטא, מצביעים על קיומה של תופעה חדשה.
"עספור". כולם רוצים לגמור את היום אותו דבר (צילום: אלדד רפאלי)
זו לא עוד דרמה יומית או סדרה ישראלית, זו מראה של ציבור ישראלי שלם. משהו שלא ראינו פה כבר הרבה זמן. בעצם, מאז "מציצים" לא היתה פה כזו התעסקות לא יומרנית בקבוצת חברים, כאלה שיושבים ופשוט מעבירים את הזמן בהווי הכי ישראלי שיש. הכי מהחיים שיש. כזה שכל אחד מאיתנו מכיר ומתחבר אליו. כזה שפשוט מראה לנו את עצמנו.
חבורה של בני 30 פלוס מינוס שמנסה להביא את המכה, מדברת בשפה פשוטה. כזו שיש לה חוש הומור, שמרגישה בסדר עם עצמה שעדיין לא מצאה את מקומה בחיים, ושכל מה שהיא רוצה זה לגמור את היום ולגלגל עוד פייסל. וזה בכלל לא משנה אם אתה בא ממשפחה מבוססת כמו עמית פלד, או מוסכניק כמו איציק בנסולי. כולנו מתבוססים באותה שלולית של בוץ.
יצא להם אמיתי
יוצרי הסדרה, חנן סביון וגיא עמיר, נצמדו לאמת הכי פשוטה כשכתבו אותה. או שסתם גלגלו לעצמם משהו ושירבטו את מה שעבר עליהם באותו היום. אבל יצא להם אמיתי. לא רומן של בן למשפחה אמידה שמתאהב בצעירה שמתברר שהיא אחותו המאומצת, אלא קבוצת חברים שמנסה לשרוד בג'ונגל היומיומי הזה, שאם תרצו תקראו לו ירושלים, אבל יהיה נכון יותר לקרוא לו ישראל.
סביון ועמיר. הביאו למסך את הג'ונגל של החיים (צילום: יוני טובלי)
ישראל של 2010 שגדל בה דור שמתעב בירוקרטיה. שהסבא שלכם יילך להפקיד את הכסף שלו בבנק, אנחנו נעשה את זה באינטרנט או מתחת לבלטות. דור שלא רוצה להתחתן צעירים גם אם זה יעצבן את אבא שלנו ויגרום לו לריב עם האמא המגוננת. דור שמרשה לעצמו לא לדעת מה הוא רוצה להיות כשהיה גדול. דור שרוצה ליהנות ממה שיש לחיים להציע וכוסאומו על הכל. וכן, דור שגם מקלל כמעט בכל משפט שיוצא לנו מהפה. אבל הכל בחיבה ובהומור.
אין אחד שאין לו חבר כמו ניוטון, שק החבטות של החבר'ה. זה שבכל ישיבה חוטף את צרור הבדיחות. אין אחד שאין לו חבר כמו קצר, שחשוב לו לשמור על הקבוצה ביחד. כולנו מכירים לפחות איציק אחד בחבר'ה, שבאמת מזיין על אוטו-גרר בחורות, ויש את המנהיג שהוא מוטי אמויאל. וגם אם יש אחד כמו עמית או איתי, הם עדיין משלנו. כי גם הם רוצים להצליח, לעשות קופה - ומהר, ובסוף גם להם יש איזה ג'וינט מגולגל (בכל זאת, הם לא ממש יודעים לגלגל), שאיתו הם סוגרים את היום.
בניגוד למה שראינו בסדרות קרובות בז'אנר, ההצלחה של "עספור" היא בהצגה לא מתיפייפת ולא מתפשרת של מציאות של דור שלם, מבלי לנסות לברוח לאיזה חלום אמריקאי נוצץ על קבוצות כדורגל, משפחות אמידות וברנז'ה שמבינה רק את הבדיחות של עצמה. ולכו ספרו למישהו אחר שבתיכון לאמנויות, כמו זה שהוצג בזמנו ב"שיר שלנו", אין סמים.
והכל גם נראה מעולה. לא חסכו שם בתפאורה, בצילומים, באיכות של השחקנים המצוינים, ובכתיבה הייחודית והשנונה. והשפה בה מדברים בסדרה היא השפה שבה אנחנו מדברים, והסמים זה הסמים שכולנו מעשנים והסקס זה הסקס שכולנו עושים. לא מקבלים את זה? בעיה שלכם. שאווה. מה, לא ככה?
