עכשיו זו רק אני, אני שמנסה להתאהב בי

סדנת "אמנות ההתאהבות בי" חיכתה לי אי שם בדרום, במקום שנקרא "שיטים", או ליתר דיוק "אשרם במדבר", בהנחיית סמבהבו מאיטליה ובליווי ענתו לידרור מישראל. הסקפטיות התעוררה בי כבר בגלל שם הסדנה, שנשמע לי נאיבי.

סמבהבו, לפי מה שנכתב באתר הסדנה, הוא תרפיסט, פסיכולוג ומורה טנטרה. סמבהבו "מפגיש את משתתפי הסדנה עם מהות ההתאהבות בעצמנו כצעד ראשון בהכרת המהות הטנטרית ככלי לחיים", נכתב, ותהיתי אולי טנטרה היא לא בדיוק מה שחשבתי.

יציאה לדרך: לא מסוגלת לוותר על המייק-אפ

הרמתי את ראשי מהמחשב ונאנחתי. גם אני, כמו כולם רוצה מערכת יחסים אמיתית ואוהבת. אני תוהה אם כל זה אפשרי. הבטתי בתמונה של סמבהבו ותהיתי איך ידע לכתוב בדיוק על כל הדברים שנוגעים בי. אולי אני לא כל-כך שונה מאחרים כמו שחשבתי, אולי אנשים אחרים יהיו גם שותפים לחוויה? החלטתי שאין לי מה להפסיד. את האשרם במדבר אני מכירה מביקורים קודמים. אני זוכרת כמה מאושרת הייתי שם, ואיך המדבר מילא אותי באנרגיות כשהשתתפתי באותו מקום בסדנה אחרת בעבר, אבל אין לי ספק שההרפתקה הזו היא משהו רציני יותר.

הזיכרון הטוב מהמקום החזיר לי מעט ביטחון. גם אם לא אתחבר לסדנה, הבנתי שרוחות המדבר קראו לי ואין טעם להתנגד. התמכרתי לרצון להסתכל על המדבר ולחייך שוב. ארזתי תיק עם בגדים נוחים שמסתירים את מה שצריך להסתיר, מייק-אפ כדי להתחבא, שמפו, סבון ושלל מוצרי טואלטיקה. הבטתי בתיק ושאלתי את עצמי אם אני באמת צריכה את כל תכולתו כדי לאהוב את עצמי. לרגע חשבתי לוותר על ערכת המייק-אפ אבל נכנעתי להרגלים שלי.

בדרך אספתי משתתף נוסף, טל. יצאנו מתל אביב אל כבישים מהירים שהפכו פחות ופחות עמוסים. מפתיע כמה מהר מרגישים טוב כשיש שותף לאותה הדרך. טל ואני סיפרנו סיפורים זה לזו, כשבפנים הכי מסקרן אותי לדעת לקראת מה פנינו מועדות. גיליתי שטל כבר היה בסדנה. לא התאפקתי ושאלתי מה מצפה לי, אבל באותה נשימה התחרטתי וביקשתי שלא יגלה. טל צחק והמשכנו לנסוע. רק כמה קילומטרים עמדו בינינו לבין ה"אושר המדברי והאהבה העצמית", אבל שמנו לב שכנראה לא נגיע בזמן. "איך אני תמיד מאחרת?!" שאלתי את טל, שאמר שיש לו בעיה זהה. רגשות אשם הציפו אותנו. אמרתי שלדעתי המאחרים לפעמים לוקחים את הסיטואציה קשה יותר מאלה שמאחרים להם.

כמה הולם שבדיוק עכשיו אני שונאת את עצמי

מפגש של אנשים זרים עם מכנה משותף

כשהגענו פגשנו את ענתו. היא נראתה רגועה, לא אמרה כלום על האיחור, הרוח המדברית זרעה אושר בעיניה. היא סיפרה שפספסנו מדיטציית קונדליני. סיפרתי לטל בטון מתבכיין שזאת המדיטציה שאני הכי אוהבת, ואז ניסיתי לעבור הלאה ולחשוב חיובי. הלכתי למטבח להכין לנו תה. כשחזרתי עם שתי כוסות מלאות במים רותחים עם עלים טריים וריחניים, השמש שקעה בינתיים ונרגענו בכסאות, נותנים לרוח ללטף אותנו. הבטתי בטל, הוא הביט בי בחזרה, ועל פנינו עלה אותו חיוך כשהבנו שהנה, אנחנו פה, הגענו.

בקצה החדר ישבו סמבהבו וענתו. הסתכלתי על התרפיסט. הוא נראה איש פשוט, ולמרות ממדיו הממוצעים בעל נוכחות הרבה מעבר לממוצע וחיוך מדבק. כשהתחיל לדבר גיליתי שטון הדיבור הרגוע שלו מעורר בי ניצוץ של אמון. מהר מאוד מצאתי את עצמי מרותקת, מקשיבה לו ומבקשת להתנתק מכל שאר העולם, אפילו מהאנשים שאיתי בסדנה ומהמדבר שאני אוהבת. עכשיו זו רק אני, אני שמנסה להתאהב בי.

גם נקודת אור קטנה יכולה לגרש חושך גדול

התעוררתי עם הזריחה. נקודה בוהקת קטנה עלתה בין החולות. מתחתי את צווארי וברגע שראיתי אותה מבצבצת ולא נכנעת לחושך, החלטתי לצאת לעודד אותה. עמדתי מולה והבטתי. כמה עוצמה יש בכדור רחוק שלא ניתן לגעת בו. למרות המרחק, שאלתי אותה אם אצליח במשימה, האם אצליח להתאהב בעצמי?

הייתי מלאה בדיבורים, אבל שמרנו על שתיקה

היו שם גם סיפורים, ציורים וריקודים ששחררו אותי מהכבדות של התהליך, ונהניתי כמו ילדה קטנה. הקשבתי לסיפורים כאילו הייתי בשעת סיפור בספרייה וציירתי כמו מי קיבלה לידיה צבעים בפעם הראשונה. חייכתי לעצמי, וכשהבטתי בחיוכים שסביבי חייכתי עוד יותר. הרגליים כאבו קצת מהעבודה האינטנסיבית. התעייפתי פיזית, רגשית ונפשית, אבל גם הרגשתי את עצמי חזקה ומלאת עוצמה יותר ויותר, מטפסת למעלה, כמו השמש.

היה מפחיד להיכנס לשם, המחשבות שלנו על עצמנו מתקבעות במשך שנים ואם לא נאמין באפשרות שלנו לשנות אותן, קצת קשה לצאת. התאמצתי וסמכתי על ההסברים של סמבהבו שיאירו את דרכי ויתנו לי כוח להמשיך.

המשך יבוא