קרן השתלמות

אתם מצטרפים לקורס מצוינות של איגוד שופטי הכדורגל כשחניך בשם שי רעני עומד מול חבריו, ומתוודה על טעות קריטית שעשה בשבוע החולף. הסיפור הוא כזה: הקבוצה האורחת הובילה 1:2 בדקה ה־86. השופט רעני העביר עד אז משחק מצוין, והראש שלו מיהר לחדר ההלבשה. המשרוקית היתה על השפתיים, מתוך הרגל, כשהקבוצה המארחת כבר היתה בהתקפה בלב רחבת היריב. פתאום נפלטה לו שריקה, לגמרי בטעות; ההתקפה לא התייחסה והמשיכה עד לכיבוש שער. השוער הסופג רץ לשופט וטען שהוא שמע שריקה והפסיק לשחק. רעני הכחיש. אולי זה הגיע מהקהל, הוא סינן. השער אושר. "מה יכולתי לעשות?", הוא אומר עכשיו מול המושבעים. "מישהו היה יוצא מקופח - או ההתקפה בשריקה שלא לצורך, או השוער שנעצר בעקבות השריקה. לא היתה לי דרך לצאת מזה בסדר". הוא נראה מעט נבוך וחסר אונים, אבל מתעקש לשדר ביטחון וסמכותיות כיאה לשופט.

קהל החניכים, וגם אני, נוטים לסלוח לו. אביאל קורן, מדריך שופטים ארצי והאבא של הקורס, פוסק שאסור לאשר שער במקרה כזה ויהי מה. רעני ממשיך ומספר שכשמבקר השופטים ניגש אליו אחרי המשחק, הוא הודה בפניו שאכן נפלטה שריקה, למרות שזה הוריד לו את הציון בצורה ניכרת. זה מה שיגרום לקורן ללחוש לי אחר כך, "שי יגיע רחוק, כי לפני הכל הוא בן אדם".

הבן אדם שב למקומו בשלום, וליבי יצא אליו. יום יבוא ואני אקלל את האמ־אמא שלו.

מחפשים את יצחק בן יצחק בן יצחק

לפני שנה היה מצב השופטים בארץ כל כך מחורבן שהביאו שופט קפריסאי לדרבי התל אביבי, ובואו נגיד שקפריסין לא נורא מצטיינת ביצוא שופטים. אז איגוד השופטים עשה מעשה ופתח את קורס המצטיינים שבו עוברים היום 11 שופטים צעירים ועוד עוזרת שופט אחת הכשרה מיוחדת - סדנאות מנטליות, הרצאות של שופטים בכירים, מעקב אחרי חולשות ותיקונן, מבחנים ושיעורי בית וכל זה.

עכשיו, כדי למשוך את החבר'ה האלה ולגרום להם להצטיין באמת, צריך לברוא להם חלום. וחלומות, אתם יודעים, נמצאים מחוץ לקו הירוק. יש כאלה שהחלום שלהם לשחק בברצלונה; יש כאלה שיסתפקו בלשרוק פאול למסי בליגת האלופות. אז המטרה הרשמית היא לצרף את החניכים לסגל הבינלאומי, ובהתאם לכך הם שוקדים היטב על האנגלית שלהם. אנגלית גרועה זה משהו שיבעט אותם מהקורס, אם כי בשלב הזה תשמש אותם יותר דווקא ערבית טובה: כרגע כולם שופטים בביצות של ליגה א', ונמצאים במעקב מתמיד. אבל אחרי מה עוקבים בעצם? ויותר מזה, מה הופך בנאדם לשופט מצטיין?

כמעט כולם יודעים להגיד אם הבלם משך לחלוץ בחולצה. כדי להתקדם הלאה נדרשת מידה לא מבוטלת של סמכותיות, ידיעת החוקה על בוריה, קריאה נכונה של קצב המשחק, ויכולת מנטלית לשרוק פנדל לטובת בני סכנין בדקה ה־90 בטדי - כך הסביר לי דודו מור־חיים, הרכז של הקורס. וזה בדיוק המקום שבו הניסיון משחק תפקיד: רוב הטעויות של הצעירים באות בדקה ה־90, כשהראש בעננים מהמשחק המצוין שהם עומדים לסיים. שם הם נופלים הכי הרבה. ומתברר שזה לא רק מבאס, אלא עולה להם בקידום ומעכב את האפשרות לשרוק למסי. 

לאתר ההדרכה של ההתאחדות הגעתי חצי שעה לפני תחילת ההרצאה הראשונה. שלושה חניכים כבר ישבו בחוץ מול הלפטופ וצפו בדרבי של אום אל פאחם, המשחק הכי חם בליגה א'. אחד מהם שפט, מה שנתן הזדמנות טובה לדון

 בהיה־או־לא־היה כרטיס צהוב לקפטן של הפועל. לאט לאט הגיעו שאר החבר'ה, קבוצה רגילה של ישראלים בתחילת־אמצע שנות ה־20 שלהם. אחד מנהל חנות אלקטרוניקה, אחד מנהל בסופר, אחד בדרך לתואר ראשון בהנדסת חשמל. היה אפשר לזהות שהם רציניים, או שמא היו אלה הטרנינגים של ההתאחדות שהשרו על המקום והנוכחים אווירה רשמית.

מפה לשם התחיל דיון מעמיק על בארסה, ששיחקה יום קודם לכן. המסקנה: יא אללה, איך הם לא דפקו להם 16 שערים. אחר כך הגיע החניך הערבי, מה שהסיט את הדיון לאיך מאייתים את השם שלו. ובכן, נאיל. הייתי מהמר על משהו אחר, אבל הוא התעקש שזה ככה.

נכנסנו פנימה. בסוף האולם התמקמה גלריה מכובדת של שופטים בכירים: איתן תבריזי, חיים יעקב, אלי חכמון. באו לראות את אלה שיתפסו את מקומם, שזה קצת כמו שהבוגרים יבואו לאימון של הנוער. הילדים היו די מבסוטים מזה. הוותיקים הקשיבו למרצה הראשון, השופט מאיר לוי, ומדי פעם העבירו איתו דאחקות. בסך הכל נראה שהם נהנו להיות לרגע המקובלים שיושבים בשורה האחרונה באוטובוס. לוי התחיל להסביר על הכנה מנטלית לפני משחק, ועל איך להתמודד עם כישלון ובעיקר עם הצלחה. "עדיף שלא יגידו עליך כלום מאשר שיגידו שאתה טוב", הוא אמר בנימה אבהית וכאובת ניסיון. "כשהזרקורים מתמקדים עליך, אנשים ישמחו לבעוט בך בדרך למטה".

התיישבתי בקצה השורה האחורית, ליד בחור בשם עוזי אברמוב. כשהוא שאל את רכז הקורס על התאריך הקרוב של היום כיף - זה שלאף אחד אין מושג ממנו וכנראה לעולם לא יקרה - הבנתי שנפלתי על מי שתופס כאן את משבצת המגניב. הוא סיפר קצת מור"ק על משחק ששפט והקוון שכח להביא את הדגל, עובדה שהתגלתה שבע דקות משריקת הפתיחה. מנהל הקבוצה המארחת נזעק לעזרה והושיט מטאטא. "שברנו אותו לשניים והיה לנו אחלה דגל שבעולם", הוא אמר בגאווה. "אף אחד לא שם לב".

ברקע המשיך לוי בהרצאה, והגיע לדבר החשוב ביותר לשופט מתחיל: הציון שנותן לו מבקר השופטים. אסופת המספרים הזאת חורצת את גורלו לשבט או לחסד. בהקשר הזה התוודעתי למושג Black and White Mistakes, כלומר טעויות שהן חד־משמעיות וקריטיות כמו אישור שער לא חוקי או אי שריקת פנדל. אלה מורידות אוטומטית את השופט לציון המבעית 7.9, ומשם הוא ממשיך לרדת בהתאם לטעויות שיעשה בהמשך. לוי טען שבליגות הנמוכות אכן חשוב יותר הציון של המבקר, ובליגת העל משנה יותר המבחן הציבורי: איך קיבלו את זה בחוץ, אם לא ניפחו לך את הפרצוף בכותרת בעיתון. כשלוי סיים עלה על הפרק מקבץ של נגיעות יד לשיפוט הסגל הצעיר. שלומי בן אברהם ניצח מיד על העניינים וניגש להקרין לחבר'ה את הסוגיות מהלפטופ.

בן אברהם הוא אחד החניכים הבולטים בקורס. כשיש בעיה טכנית הוא תמיד צץ עם פיתרונות, והטענות שלו בעניין סוגיות השיפוט שעלו היו המשכנעות ביותר. בנושא נגיעות היד שהוא הקרין על המסך נדרשו החניכים לתת את דעתם על פי קריטריונים כמו האם הנוגע נמצא בתנוחה טבעית, האם הוא ניסה להימנע מהנגיעה ביד, האם הוא השתמש ביד כדי לפגוע בכדור במתכוון, כאלה. דיונים ערים התפתחו בעניין: האם צריך לקבוע עבירת יד כששחקן ניסה לבעוט בכדור, פיספס, והכדור קפץ על הדשא ופגע לו ביד? אברמוב חשב שלא. כולם הסכימו איתו מיד, והוא היה מבסוט. בהמשך הוא שאל אותי איזה קבוצה אני אוהד. אמרתי לו, וכשהחזרתי אליו שאלה דומה נעניתי ב"איגוד השופטים". צחוק צחוק, אבל יש שאלות שהוא לא מוכן לענות עליהן, והוא יודע למה.

יש בי אהבה והיא תשרוק

כדי לראות את עבודת השיפוט הזוטר בלייב, סגרתי עם שי רעני שאצטרף אליו למשחק. כך מצאתי את עצמי בחדר ההלבשה של השופטים באיצטדיון בכפר סבא, דקות לפני שריקת הפתיחה לקרב תחתית אימתני בליגה א' בין בית"ר כפר סבא לעמישב פתח תקווה.

רעני נכנס למגרש עם שני הקוונים, שהיו לבושים בחולצה מכופתרת ובעניבה בהתאם להוראה ששיחרר האיגוד. נרגשים ומהודרים הם התחילו בתדרוך: השופט הזהיר מפני משחק אגרסיבי ומפני המגרש החלק, שעשוי לגרום לגליצ'ים להיראות דרמטיים יותר ולכדורים להחליק מהידיים של השוער - ולכן הקוונים התבקשו לרוץ עם הכדור ממש עד לאורך קו השער ולא להתעצל. "יאללה, יהיה קרנבל", הוא סיכם. כולם קירבו ידיים, ובקריאת "בהצלחה" אופטימית יצאו אל כר הדשא. אווירה של מינימום משחק בליגת האלופות, רק שכשיצאנו החוצה ספרתי 49 אנשים ועוד מבקר אחד ביציע. חמש דקות בדיוק חלפו עד שהאופטימיות של התדריך נצבעה בעגמומיות מבאסת.

פאול חזק בוצע ליד קו החוץ. הקוון קרא להמשיך וזכה לקריאת "מזדיין" מחבר הנהלה של עמישב, שהורחק מיד מהמגרש כדי לשבת לקוון על האוזן ביציע. מלבד מיני־קטטה במרכז המגרש וכמה צהובים, המחצית עברה בשקט והסתיימה ב־1:1 חד־משמעית. בחדר ההלבשה תידרך רעני את הצוות לקראת ההמשך: "למחצית השנייה הם יעלו אגרסיביים. אני מתכוון להרוג את המשחק מהתחלה, לשרוק על פאולים קטנים ומפוקפקים ולא לתת לעסק להתחמם. אגב, יש את השחקן ההוא שממש מתחשק לו אדום, נראה לי. הוא הולך לקבל אותו אם זה ימשיך ככה".

בדקה ה־70 עלתה כפר סבא ליתרון, אלא שלפתח תקוואים היו טענות קשות על עבירה בזמן הבקעת השער. זה הספיק לאותו חבר הנהלה מורחק: הוא פרץ בסדרת קללות שהדף יתקשה לסבול ואיים על הקוון שהוא יפגוש אותו בחוץ, כולל הבטחה לטגן אותו. בדקה ה־90 נפתחו ארובות השמיים, ואיתן הטעות הקריטית של השופט הצעיר. אגרוף חינני שהעניק אחד השחקנים ליריבו זיכה אותו בכרטיס אדום, שעבר בשקט יחסי. אלא שהדקה המאוחרת, והגשם וכל זה - בקיצור, לרעני לא באמת היה כוח לאכוף את החוק שמחייב את השחקן המורחק לעזוב לגמרי את אזור המגרש.

רטובים ומותשים נכנסו השופט והקוונים לחדר ההלבשה. מיד אחריהם נכנס המבקר וסגר אחריו את הדלת. "תתקלחו", הוא אישר, "יש זמן. אני מחכה לכם כאן".

משיכות המכחול שהחלו במהלך המחצית השנייה הפכו לתמונה עגומה של ממש. לבושים באותם מדים הדורים - עכשיו הם נראו כמו הסנגורים של עצמם - הם חיכו למוצא פיו של המבקר. "היה לך משחק טוב מאוד", פנה המבקר לרעני, וזה בערך הדבר החיובי היחיד שהוא אמר לו. משם ואילך הוא התחשבן איתו ברמת קריאות מוטעות של כדורי חוץ. החותמת הגיעה כשהמבקר הוציא מבין שפתיו את הביטוי "שחור או לבן", והתייחס לכך שהשחקן המורחק לא נשלח ליציע. כשהוא ילך, רעני יפקפק בכך שזאת אכן טעות ברמה הזאת, וינסה לבדוק את העניין. "בכל מקרה, אם אני יוצא מפה עם פחות מ־8.3 אני מבקש מהם חופש עד סוף השנה. די, נשבר לי".

הסדרן פתח את הדלת והודיע שחבר ההנהלה שהבטיח לסגור חשבון עזב את אזור המגרש. אפשר לחזור הביתה.

בדרך לאוטו תהיתי למה לעזאזל הם צריכים את כל זה. נזכרתי שאחרי היום ההוא בקורס יצאתי החוצה לפגוש את השופטים הצעירים מחוץ למסגרת הרשמית, ושלומי בן אברהם עמד שם.

"תגיד, אז למה אתה שופט?", שאלתי אותו. "מה הקטע בזה?".

"שופטים הם בדרך כלל שחקני כדורגל מתוסכלים", אישש בן אברהם את מחשבותי המוקדמות. "לי לא היה מספיק כישרון".

שני חניכים אחרים שעמדו לידו אמרו שאותם עצרה דווקא פציעה. הבחורה סיפרה שהיא בכלל לא היתה בעניין של כדורגל, אבל אחותה היתה שופטת וזה נראה לה מגניב אז היא באה לנסות את מזלה. ועוזי? הוא סתם נזכר מאוחר. בגיל 15 נדבק בכדורגל, וזה היה מאוחר מכדי להתחיל לשחק. לקורס שופטים, לעומת זאת, זה היה בדיוק הזמן.

אלה בדיוק האנשים שחיים בשולי החלום שלהם. שמשהו בדרך הסתבך להם, או שהם סתם התברכו בהיעדר כישרון מולד. כמו הנערה שחלמה לפוצץ את קיסריה והיום היא מורה למוזיקה בפתח תקווה. כמו הילד שחלם להיות טייס והיום הוא טכנאי מסוקים - השופטים הם הילדים שחלמו לרוץ לקהל אחרי גול, והיום מפללים שבלומפילד מלא יצעק דברים בגנות אמא שלהם.

רגע לפני שהלכתי זרק לי בן אברהם ש"כדי להיות שופט צריך להיות מניאק. בן זונה אמיתי. זה קצת כמו להיות שוער: אתה צריך להיות ממש מטורף לדבר בשביל לעשות זה". ואז נפל לי האסימון. זה באמת בדיוק כמו שוער. הוא יכול להיות מצוין 90 דקות, ואז לעשות טעות שתכריע את המשחק ולחטוף קיתונות של עצבים וקללות. ואם מייחסים טירוף עמוק לשוערים, גם שופטים ראויים לזה: לעלות על הדשא כשהמטרה העיקרית שלך היא לא לעשות משהו גרנדיוזי אלא להעדיף שסתם לא ישימו לב אליך, כשרוב הסיכויים הם שבסוף יקללו אותך - וכל זה רק כדי להשתתף בתיאטרון הזה שאתה כל כך אוהב - אין ספק שצריך להיות בשביל זה מטורף אמיתי, או לפחות מאוהב קשות במשחק.

כך או כך, בסוף נותרתי עם סימן שאלה גדול: האם אני מרחם על השופטים בגלל אותו חיידק טורדני שנטפל אליהם, או שמח בשבילם שהם הצליחו להיתלות על הקרון האחרון ברכבת שמחלונותיה אפשר לראות מקרוב - הכי קרוב - את האנשים שמגשימים את החלום שהם עצמם חלמו. כן, אני מניח שיש בזה מידה של נחמה.