איך ניתן להתמודד עם חרם בכיתה?

כבר שנתיים שרועי (שם בדוי), תלמיד כיתה ז' בבית ספר הממוקם בליבו של ישוב מבוסס במרכז הארץ, יושב לבד בהפסקות. כשהתלמידים מתבקשים להתחלק לזוגות או לעבוד בקבוצות, רועי מוצא עצמו לבד לגמרי. הוא לא מוזמן לפעילות חברתית המתקיימת לאחר שעות בית ספר וכבר שנתיים שלא יצא לאף טיול כיתתי.

רועי מנותק חברתית מבני שכבתו. עוד כשהיה בכיתה ה' הוכרז עליו חרם שהנהיג ילד אחר בכיתתו וכבר שנתיים שאף אחד מהבנים לא מדבר איתו בכלל. יש לו קשר רופף עם מספר בנות מהשכבה, תלמידים אחרים בכיתה נמנעים מלהיות איתו בקשר וחוששים מתגובה פיסית ומילולית קשה אם יפרו את הסטטוס קוו שנוצר. אף אחד לא מעז להפסיק את החרם.

הורים חסרי אונים

המקרה של רועי אינו דבר נדיר ורק לאחרונה שמענו על האם ביוקנעם שהגיעה לייאוש בגלל החרמת בתה ואיימה באקדח על המחרימים. מנתוני המכון לחקר מניעת אלימות במכללת עמק יזרעאל, בין השנים 2001-2003 כ-36% מהתלמידים הודו שהיו מעורבים בחרם על תלמיד כיתה. מדו"ח המועצה הלאומית להגנת הילד משנת 2009 עולה כי 11% מתלמידי כיתה ו' ו–5% מתלמידי כיתות ז'-ט' דיווחו כי הטילו עליהם חרם באמצעות שכנוע ילדים אחרים לא לדבר איתם.

חרם או נידוי חברתי נוצרים במצב בו קיימת תחרות על משאבים חברתיים בין שני תלמידים עקב קינאה או על רקע תחרות. זוהי אלימות חברתית עקיפה והיא מתרחשת כאשר "מלך הכיתה" או אחד הילדים "המקובלים", מחליטים יום אחד להוציא מבחינה חברתית את אחד הילדים האחרים בכיתה. הם מפעילים לחץ חברתי על כל חברי הקבוצה שלא לקיים עימו קשר. התופעה עלולה להתבטא גם בהקנטות ואלימות מילולית ואפילו פיסית. אותו ילד מוצא עצמו ברגע אחד מנותק מחבריו ובודד במסגרת החברתית או החינוכית.

מרכז "המגן", המרכז לנוער וילדים במצוקה בתל אביב, הכריז על חודש מאי כחודש המודעות לחרם החברתי. ראש המרכז, ליאור אייזינגר סיפר כי הוא נתקל במקרים רבים בהם "הורים מספרים שהילד שלהם, שכל יום נהג לשחק עם חברים ולהזמין אותם הביתה, כזה שהמורים אמרו עליו שיוביל בשכבה, חזר יום אחד הביתה, הסתגר בחדרו והפסיק להתעניין בלימודים כתוצאה מנידוי חברתי שהוכרז עליו. ההורים מוצאים עצמם, בדרך כלל, חסרי אונים לחלוטין", הוא מספר.

דיכאון ומחשבות אובדניות

"חשוב שהילד יבין שזה אינו מצב סביר ומקובל. צריך להסביר לו שזה לא לכל החיים ולחזק אצלו אלטרנטיבות חברתיות. במקביל, לפנות או לעזור לו לפנות אל הצוות החינוכי".

חרם או נידוי חברתי עלולים להביא לכך שהילד יסרב ללכת לבית הספר. "הורים צריכים לפקוח עין ולראות האם הילד מוזמן למפגשים חברתיים, האם יש לו עם מי לשחק בהפסקות ומה מצב רוחו. ילד שנהג להיות פעיל באופן חברתי והפסיק בבת אחת, עלול לסמן לנו שהוא סובל מקושי חברתי או חלילה מנידוי", מסבירה פרוג.

גם פרוג וגם אייזינגר מודעים לתסכול הגדול של ההורים שילדם, ילד צעיר או מתבגר - מוחרם על ידי בני כיתתו. "כשמדובר במתגברים בני עשרה וגם אצל צעירים יותר, חשוב להבהיר להם שהחרם אינו באשמתם ולהצביע על הנקודות החלשות אצל הילד המחרים שהביאו אותו לנהוג בקיצוניות. יחד עם זה יש לעודד את המתבגר לפנות ליועצת בית הספר. לא כדי להלשין, אלא כדי להיעזר בה לשינוי המצב".

אל תוותרו

פרוג ממליצה להורים לפעול מיד ולא להתעלם או להתכחש לתופעה. "אל תוותרו כי אסור שהילד ירגיש בודד", היא מזהירה. "דברו איתו ובררו את הסיבות לשינוי בהתנהגות או את הסיבות שבעטיין הוא נמנע מפעילות חברתית. שדרו לו מסר ברור שהוא לא לבד ושאתם תפעלו יחד איתו לשינוי". האפקט של החרם, היא מסבירה, יוצר תחושת בדידות גדולה ולכן חשוב לשדר תמיכה ושותפות. בשלב הבא היא קוראת, כאמור, להורים לערב את המורים ואת הנהלת בית הספר ולדרוש מהם לפעול לשינוי המצב.

מצופה מהמורים לא לתת לגטימציה למנהיג החרם. "כל תגובה פאסיבית ולמעשה כל חוסר תגובה של המערכת, כמוהן כגיבוי הילד המחרים והחרפת התופעה. הילד הפוגע הרי סובל גם הוא והחרם הוא תולדה של תחרות על משאבים וכוח חברתי. יש לראות מה הסיבות שהביאו את הילד הפוגע לנהוג בצורה אלימה ותוקפנית ולעזור לו לשנות את התנהגותו וכמובן, לא להזניח את הקורבן".

שי (שם בדוי), מתבגר בן 16, תלמיד כיתה י"א, פנה למרכז המגן עם הוריו בעקבות בעיית אלכוהול. במהלך הטיפול התברר כי הרקע לבעיית השתייה נעוץ בנידוי חברתי שהתבטא בהתעלמות של בעלי הכוח החברתי בכיתה והדרתו מהקבוצה. שי, שהיה תלמיד מצטיין, התחיל לרדת בלימודיו והסתגר בבית. צוות המרכז עירב את בית הספר וריכז את מאמצי הטיפול בחיזוקו של הנער. הם עזרו לו לבנות לעצמו קבוצת חברים משמעותית שהיוותה אלטרנטיבה חברתית ויצרה עבורו מקום להשתייכות ולקשר משמעותי. "הבעיה נפתרה", מספר אייזנגר "והקבוצה החברתית החלופית הפכה עם הזמן לקבוצה החזקה בכיתה".