חרדתו של בית המשפט

בני סלע הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בת"א ב-11 מעשי אונס, מן הקשים שהכרנו. מעשי האונס כללו השתלטות בכוח, מכות, איומי סכין, קשירה, אונס ובחלק מהמקרים גם צילום בווידאו. הוא הורשע גם בשני מקרים של מעשה מגונה בקטינה. בעבר הורשע סלע בשני מקרים של עבירות מין.
שלושה שופטי בית המשפט המחוזי, אב"ד נתן עמית, והשופטות עדנה קפלן-הגלר ושרה ברוש, גזרו עליו 35 שנות מאסר בפועל. זהו עונש יוצא דופן בחומרתו. במשך שנים נשמע קולו המתכתי של הכלל המשפטי לפיו, גם כאשר מורשע אדם בגין עבירות שונות, "בית המשפט לא יענישו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". הווה אומר, שגם כשאדם הורשע בסדרה של עבירות שונות, לא הוטל עליו עונש חמור מהעונש המירבי בעבירה בודדת. במקרה של עבירת אינוס, העונש המרבי הוא 20 שנות מאסר.
בשנים האחרונות נבקעו בקיעים בכלל נוקשה זה. בשורה של גזרי דין של אנשים שהורשעו בסדרה של עבירות אלימות ומין קשות, השמיעו בתי המשפט נכונות לשמוע טיעונים באשר לאפשרות להטיל עונש גבוה מהעונש המירבי בעבירה אחת. זאת אומרת יותר מ-20 שנה. במקרה אחד נפסקו 21 שנות מאסר בגין שלושה מעשי אונס. רמת הענישה בעבירות מין חמורות עלתה, ובמקרים לא מעטים גזרו בתי המשפט עונש מירבי של 20 שנות מאסר. העניין הציבורי הגובר בעבירות מין, הכתיבה המדעית הרבה על השפעותיהן של עבירות מין, ואולי גם חוסר האונים החברתי אל מול היתרבות עבירות המין הקשות (ובעיקר הסדרתיות) - חברו לנכונות שיפוטית להטיל עונשים חמורים.
פסיקת בתי המשפט מגלה שהם רואים באלימות מינית עבירה חמורה מאלימות "רגילה". "עבירות אלה הן מהפוגעות ביותר בנפשה של אישה", אמר בית המשפט בפרשה אחת. "מזה כמה עשורים נשמעים – תחילה בקול דממה דקה, וכיום בקול רם ונישא – קולות המעלים את הקורבן על סדר יומה של החברה", נפסק בפרשה אחרת. כך אימץ בית המשפט בעניינו של סלע את עמדת התביעה, כי "אותו אדם שהחשיך את עולמן של צעירות רבות, לא מגיע לו שיראה אור, ויש להבטיח שבעת שיצא מבית הכלא לא יוכל לפגוע בנשים".
השופט עמית הבהיר את חשיבותו של עקרון הגמול, את הביטוי החברתי של סלידה מהמעשה העברייני. גם השופטת קפלן-הגלר חזרה על חשיבותה של הבעת שאט-נפש ממעשים כאלה, ועל הזיקה המושגית בין עונש לאשמה. עוד ציינו השופטים את חוסר התועלת בעונשים מוגזמים ואת חשיבות המסר למתלוננות מן העבר ובעתיד.
אבל מתחת לפני השטח לא רק כעס ושאט-נפש, ובוודאי לא רק חישובי תועלת חברתית, עומדים ביסודו של גזר הדין החמור. מבין 40 עמודי גזר הדין מבצבצת חרדה עמוקה מפני הכוחות הנפשיים המניעים את עבירות המין.
עבירות מין חמורות אינן ניתנות לרדוקציה לגורמים חברתיים כמו עוני, מחסור, תת-תרבות עבריינית, שימוש בסמים וכיו"ב. כאילו שגעון נוראי תפס את החברה שלנו, שמולידה מתוכה אנשים כמו בני סלע. אנשים שכל חייהם היא התעללות ופגיעה קשים מנשוא, שאין להם מטרה. שאי אפשר לתאר את חיי הנפש שלהם אלא כהתגלמות של רוע, כ"זריעת אימה ופחד", כ"סאדיזם איטי".
השופטת קפלן-הגלר כותבת, כי סלע פעל "בתיכנון הקר, המרושע, המענה את קורבנו ככלי לסיפוקו הוא, כמו בסיוטי לילה מעולם רע, המתרחשים לזוועת הלב – במציאות".
השופטים מזכירים את דרישתו של בני סלע לטיפול רפואי, ל"סירוס כימי", וגם לענישתו בעונש מצטבר של 221 שנה (כך הוא ביקש). והנה הדילמה שבה הם פועלים. מצד אחד כל עבריין הוא אדם. גם בני סלע הוא אדם. הרוע הניכר ממעשיו אינו רק תכונה שלו, הוא גם, במובן מסוים, הסוהר שלו. האיש ששמו בני סלע אינו יכול להיפרד מהתופעה ששמה בני סלע. בית הסוהר אינו יכול להתמודד עם תיקון הנפש העצום הדרוש כאן. ומצד שני חובתם של השופטים אינה חובה לתיקון הנפש, זוהי חובה לתיקון עולם. ותיקונו של עולם דורש להרחיק את הרוע שהניע את בני סלע מחברת בני האדם.
בשולי הדברים אפשר להעיר עוד שתי הערות. האחת על שפיות ענישה. בבדיקה פסיכיאטרית נמצא, שבני סלע מבחין בין טוב לרע וכשיר לעמוד לדין. הקטגוריה המשפטית של שפיות, חורגת בהרבה ממה שאנו מוכנים לקבל כהתנהגות שפויה. ועוד, בימים אלה מדברים על הרחבת השחרור המוקדם למחצית מן העונש. הצד השני של המטבע יהיה, ללא ספק, העלאת רמת הענישה מלכתחילה. אפשר, אולי בלי שאיש התכוון לכך, שעונשו של בני סלע מסמן, שבמאבק בין הענישה לשיחרור המוקדם, הכוח נותר בידי בתי המשפט.