בלי תעייה במדבר לא ייכון עם
בדרך חתחתים בת 40 שנה תועה עם ישראל במדבר. עמיחי אלרון, חבר "בית המדרש של הטוקבקים", כותב על המסע המחשל, הנשיאה בנטל של הצעירים - והלוויים, ועל הניסיון לאחד עם מתריסר שבטים שונים
לא כל תועה דרך יאבד
"ְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם".פרשת במדבר עוסקת במפקד אוכלוסין גרידא, עלעול בפרשה מעלה את המחשבה כי צליחתה היא משל לארבעים שנות הנדודים במדבר: מתיש, ארוך ומייגע – אך לבסוף מגיעים אל הארץ המובטחת. אנסה למצוא מעט מים במדבר הציה שלפנינו.
על אחדות ופילוג
איך אתם מגדירים את הזהות שלכם? את קבוצת ההשתייכות שלכם? על פי העם? המשפחה? מקום המגורים? העדה? במפקד שלפנינו בני ישראל מחולקים ומוגדרים על פי השבט שלהם. איש איש ומטהו, איש איש וחמולתו. בני ישראל אמנם הולכים יחד במדבר ומתגבשים לעם, אך העם הזה מפולג לתריסר קבוצות הזדהות שונות. לקורא בן ימינו נראה הדבר מוזר ואולי אף צורם במקצת. הרי כאן, במדבר סיני, התגבש עמנו במסע מפרך מעבדות במצרים לחירות בארץ ישראל. כיצד יתכן שעם ישראל יהיה עשוי כולו אגודות אגודות ולא יהפוך במסעו למקשה אחת, בה אין זה משנה אם האדם הוא בן בנימין או בן ראובן? בעולם של היום בו מיליונים רבים מאוחדים תחת זהות משותפת של דגל, המנון, שפה ולאום קשה להבין עולם שבו כל אחד הוא בראש ובראשונה בן שבט ורק לאחר מכן בן העם.האמת היא שגם בימינו קשה עד בלתי אפשרי לאחֵד מיליוני בני אדם שלא מכירים איש את רעהו תחת מטרה וזהות משותפת. הלאומיות מצליחה
ואולי אין דבר רע בקצת שבטיות? כמה מאיתנו מכירים את כל דיירי הרחוב בו אנו גרים? כמה מאיתנו חשים באחדות גורל ותחושת שותפות עם שכננו? בעולם העירוני המודרני האדם חי במידה רבה חיי בדידות וניכור, בהם הוא יכול לדבר בקלות עם חברו הנמצא אלפי קילומטרים ממנו, אך אינו מודע למצוקתו של שכנו שמעבר לכביש. המחסור בחיי קהילה בולט במיוחד בעולם החילוני: בעוד שבעולם הדתי נפגשת הקהילה מידי שבוע, ובהכרח מתגבשת ערבות הדדית, הרי שבעולם החילוני קשה מאוד ליצור חיי קהילה, אלא אם מדובר בישובים קטנים, או ביוזמות מקומיות מוצלחות ומבורכות.
"יֹצא צבא"
בני ישראל נספרים מגיל עשרים ומעלה כל יֹצא צבא. המשמעות של "יֹצא צבא" היא כמובן מי שיוצא אל הצבא, ולא כמו בימינו מי שיוצא מן הצבא. מעניין לדעת שבצה"ל בראשיתו השתמשו בטרמינולוגיה התנ"כית בדו"חות כוח האדם, והביטוי "יֹצא צבא" התייחס אל בני השמונה עשרה המיועדים לגיוס. עוד מעניין לראות שאצל בני ישראל כל העם נשא בנטל וכולם היו חייבי גיוס, ואילו היום רבים מאוד אינם יוצאים עוד אל הצבא. יהיו מי שיגרסו שמי שאינם משרתים היום משולים ללויים אשר אמונים על מלאכת הקודש ופטורים ממלאכת החול.
ישנן כידוע בעיות רבות עם הטיעון הזה: לא כל מי שאינם יוצאים לצבא עוסקים במלאכת קודש, וודאי שלא כל אלו שאינם יוצאים לצבא הינם לויים, היוצאים מן הצבא היום פורשים מן הציבור ואינם מזדהים עם המדינה, ואילו הלויים הובילו את העם בשלום ובמלחמה, והחשוב מכל: בעוד שאר העם מקריב בצבא את טובי בניו, מלאכת הקודש בטוחה בהרבה (למעט מקרים יוצאי דופן כגון מותם של נדב ואביהוא, ללמדך שגם דרכם של הלויים לא סוגה בשושנים).
דור המדבר
כל מי שיצא לטיול ארוך בחייו יודע שאין כמסע לחשוף את צפונות האדם. תלאות המסע מציגות את האדם במערומיו, על חולשותיו וכאביו, אמונותיו וערכיו. ומה שנכון לאדם הבודד נכון גם לעם ישראל. ארבעים שנה במדבר מעצבות את עם ישראל לאין שיעור יותר מאשר מאתיים שנה במצרים. המסע קורע כל כסות ומסיר כל איפור ומראה את הפנים האמיתיות של עם ישראל. לעתים הפנים מכוערות עד אימה וסוגדות במחזה מבעית לעגל הזהב. ולעתים הפנים נאוות ומאירות ומתכנסות תחת קוד מוסרי ערכי של אהבת אדם ושל אחווה.בדרך חתחתים בת ארבעים שנה תועה עם ישראל במדבר, המסע הארוך מחשל ומזכך את העם ורק התגברות על כל המכשולים והקשיים מביאה לגאולה. "בלי ארץ ובלי שפה לא ייכון עם" כתב בן יהודה, לא נותר אלא להסכים עם דבריו הנכוחים של בן יהודה, וניתן להוסיף שגם ללא תעייה במדבר המלווה בייסורים, לבטים ומשגים לא ייכון עם.
אין מגשי כסף.
שבת שלום
לפנייה לכתב/ת 
