בלייד ראנייר

החודש הנוכחי עשוי להוות נקודת מפנה קריטית עבור הליגה האיטלקית. הסיפור הוא כזה: בעיצומה של שושלת האליפויות המנומנמת של אינטר, צצה פתאום אלטרנטיבה מפתיעה. רומא. זה ממש לא נראה ככה בפתיחת העונה, כשהרומאים השתרכו בירכתי הטבלה בפער של 14 נקודות מאינטר המובילה, אלא שמשם הם נתנו ספרינט של 20 משחקים ללא הפסד. ניצחון ביתי על אינטר היווה הצהרת כוונות, והניצחון על אטאלנטה בתחילת אפריל כבר הפך את הקערה והקפיץ אותם למקום הראשון. כרגע הם אמנם מסתכלים שוב על אינטר מלמטה, אבל מעבר להפתעה העצומה מזה שרומא נראית ככה דווקא בעונה שפתחה ללא יומרות יוצאות דופן, מה שבאמת מקפיץ את הגבה הוא האיש שמוביל את הרומאים למאבק על התואר: קלאודיו ראניירי.

המאמן האיטלקי הזה מעולם לא נמנה עם הגדולים באמת. ואתם יודעים מה, כנראה שלא בצדק: הרי פעמיים הוא זרע נבטים של קבוצות גדולות, ורק לא היה שם כדי לקצור. הוא זה שבסוף הניינטיז ערך את השולחן של ולנסיה המפוארת, זאת שהביאה את הקטור קופר לסעוד פעמיים רצופות בגמר האלופות - ומאוחר יותר הגיע לצ'לסי והציע את המיטה בשביל מוריניו. פראנק לאמפרד, פטר צ'ך, ג'ו קול ומקאללה הם שחקנים שראניירי החתים; יחד עם ג'ון טרי, שהאיטלקי העלה מהנוער, החבר'ה האלה היו הבסיס לאותה קבוצה חלומית של הפורטוגלי שזכתה בשתי אליפויות רצופות. 

"וכעת אני אדפוק וולה בכוח המחשבה בלבד"

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

ראניירי אולי מתנחם בזה שגם בהיעדר הישגים משמעותיים משלו, הוא תמיד זכה באהדת הקהל. במיוחד זה מהשכונה העשירה של לונדון: אמנם זה הקהל שהדביק לו את הכינוי "תינקרמן" (מלשון Think, על שום ההתלבטויות הבלתי פוסקות שלו לגבי ההרכב הפותח של צ'לסי), אבל הוא גם זה שעמד והריע לו במלוא המרץ במשחקו האחרון בקבוצה. אחרי הכל, היציעים היו מלאים באנשים שיודעים מה הוא עבר בימי רומן אברמוביץ'. זה לא פשוט להשביע את תאוותו של אדם שמקנח את האף בשטר של חמישה פאונד, והאוליגרך ממילא חשש שהאיטלקי לא יעמוד במשימה, כמו שלא עמד במשימה אחרת: אחרי ארבע שנים בלונדון הוא לא רכש אנגלית מספיק טובה, והיה זקוק לשחקן איטלקי צמוד שיתרגם אותו. זה עשוי להעיד משהו על האינטליגנציה או על המוטיבציה שלו, ולכל הפחות על התדמית שלו.

במשך כל הקדנציה שלו בצ'לסי רחשה מאחורי גבו של ראניירי בורסת שמות חלופיים. הפסד בחצי גמר ליגת האלופות למונקו באותה עונה ביזארית של הצ'מפיונס שבר את גב הגמל הרוסי, וכמחליף הובא מי שהניף את הגביע האירופי, ז'וזה מוריניו. אם יש דם רע בין שני המאמנים הבכירים האלה - ובהחלט יש - השורשים שלו נמצאים עמוק מתחת לכיסא המאמן של הכחולים. אף אחד לא אוהב שמחליפים אותו. תשאלו פעם את מוריניו למשל עד כמה הוא מחבב את אברם מפתח תקווה.

המפגש הבא בין ראניירי למוריניו היה בתחילת העונה הראשונה של השני כמאמן אינטר. ראניירי, אז ביובנטוס, עקץ את הפורטוגלי על אובססיית הניצחונות שלו. מוריניו הגיב כמו שמוריניו יודע להגיב: "לעומתי הוא מתנהג כאילו הוא לא צריך לזכות בתואר, וזה כשבגיל כמעט 70 הוא זכה רק בסופר־קאפ האיטלקי ובעוד גביע קטן. הוא זקן מכדי לשנות את המנטליות שלו". ראניירי, אגב, היה אז בן 57. הכישרון המפוקפק של האיטלקי לשפות

 שימש למוריניו עוד הזדמנות להשמצה: "אחרי ארבע שנים באנגליה הוא עדיין התקשה להגיד בוקר טוב וצהריים טובים". יש לכם ספק בעד מי אתם בדו־קרב הזה?

ראניירי סיים עם בעיטה בישבן גם את הקריירה שלו ביובנטוס, והבאה להמר על ניסיון האימון שלו היתה רומא, שלא ציפתה ליותר מדי. אבל מה אתם יודעים: אחרי כמה חריקות בהתנעה, הקבוצה התחילה לצבור מומנטום. בינואר היא הביאה חיזוק בדמותו של לוקה טוני, ולקראת רגעי ההכרעה חזר לכושר גם הכוכב הגדול פרנצ'סקו טוטי. שני אלה, בשיתוף מירקו ווצ'יניץ' ודניאלה דה רוסי היציבים, הביאו את ראניירי לעמדה שממנה - עם קצת מזל - הוא עשוי לסגור שתי פינות מעיקות. האחת, לזכות באליפות ראשונה בקריירה. השנייה, להשתיק את הפורטוגלי הברברן. בדרך הוא יכול גם להעיר לחיים את הליגה האיטלקית, ולעשות לה מה שנפילת מלכות ליון עשתה לליגה הצרפתית.

ויש עוד היבט חיובי למאבק האליפות העיקש של רומא, שעלה בדברים שראניירי עצמו אמר לאחרונה: "אני כל הזמן חושב שאני יכול לנצח, וזה הכוח שלי. אף אחד לא יכול להרוג אותי". במילים אחרות, לפחות לפי הפרשנות שלי, אולי אדרת הציניות שעטפה את הכדורגל בעידן הכסף הגדול תונח לרגע על הקולב, ואת מקומה תתפוס תכונה שהולמת יותר את המשחק הילדותי הזה: קצת נאיביות.