אני לא פיליפינה

לפני כשלוש שנים הכרתי את קריסל, ילדה ישראלית ממוצא פיליפיני אז בת שלוש וחצי, בגן אלי"ע - גן מיוחד ללקויי ראיה. חברתי הטובה ליהי שעובדת בגן הכירה לי אותה כאשר באתי לבקר.

מיד כשראיתי אותה הרגשתי שאני לא יכולה להתנתק. היא מיששה אותי, חייכה אליי, שאלה איך קוראים לי והציעה לי להיות חברה שלה, אני כמובן מיד הסכמתי ושמחתי על חברתי הקטנה החדשה.

אז לא ידעתי איזה מסע ארוך נעבור ביחד ולא חלמתי שנעשה ביחד סרט דוקומנטרי שיגיע למעמד הכבוד בתחרות הישראלית הרשמית בפסטיבל דוקאביב 2010.

כדוקומנטריסטית בנשמה, הצמאה לחוויה אנושית מרגשת, הסיפור שלה משך אותי כמו מגנט.

קריסל נולדה בינואר 2004, ככל הנראה בבי"ח איכילוב בתל אביב, להורים ממוצא פיליפיני

וננטשה מאמה מיד בצאתם בית החולים. אביה נשאר איתה עוד כשבוע ולאחר מכן נעלם גם הוא. הוא השאיר אותה בפתח ביתה של ג'נט, עובדת זרה וחוקית בישראל.

ג'נט, אישה בת 45 עובדת בארץ כבר כ- 10 שנים, ללא ילדים משלה. אימצה אל חיקה את התינוקת הקטנה והרגישה כי זה סימן מישו הקדוש. מאד ועד היום ג'נט מגדלת את ביתה בצניעות, שמחה ואהבה אין קץ.

לאחר כמה שבועות ג'נט גילתה כי קריסל עיוורת בשתי עיניה. בגיל 9 חודשים היא עברה ניתוח בשתי עיניה, ניתוח שנחל אכזבה וכשלון ועיניה של קריסל הפכו ללבנות כמעט לגמרי.

כל מי שמכיר את קריסל מתאהב בה מיד, היא חברותית, חייכנית, חכמה וללא עכבות, כיאה לילדים בני גילה.היא ישראלית לכל דבר, עושה קבלת שבת, שאת ברכתה היא יודעת בעל פה, חוגגת את חגי ישראל, מדברת עברית רהוטה ומתקשה להבין מדוע כולם אומרים שהיא פיליפינית שהרי היא גרה בישראל ומרגישה ישראלית ברמ"ח איבריה.

היא מתעקשת לדבר עם אמה עברית למרות שזו לא שולטת ברזי השפה, היא לא מוכנה לדבר פיליפינית אך מבינה את השפה, והתקשורת עם אמה הופכת לבליל של שפות עברית, אנגלית וטגלוג, העגה הפיליפינית אותה ג'נט מדברת עם משפחתה.

כפי שכולנו כבר שמענו בישראל לא מוכנים לקבל את ילדי העובדים הזרים כילדים ישראליים, למרות שאלו מרגישים שייכות, לעיתים חזקה אף יותר מילדים ישראליים יהודיים. אולי מכיוון שהם צריכים להלחם ולהוכיח את ישראליותם יום ביומו.

כשהתחלנו לצלם את הסרט לא יכולנו לשער מה ילד יום. לא יכולנו לשער שכשהסרט יצא לאקרנים הוא יהיה רלוונטי יותר מתמיד. האיום על הישארותם של העוללים הקטנים בארץ הולך וגובר.

קריסל וג'נט חוגגות יומולדת. צילום עמנואל מאייר

וג'נט חוששת יותר מכולם. הסטטוס שלה ושל ביתה מאומצת לא הוסדר מעולם באופן רשמי ברשומות של משרד הפנים. אף אחד לא יודע שהאישה המדהימה הזו הצילה את הנפש הקטנה ואילולא היא קריסל ככל הנראה היתה ילדה שמסתובבת בין בתי יתומים ללא יכולת להתחבר לעולם ללא ראייתה.

ג'נט נלחמה במהלך השנים על תנאיה של קריסל כילדה עיוורת, היא התעקשה לקבל עוזרת צמודה, תרפיסטית ומורה לברייל. וקריסל השנה אף השתלבה בכיתה רגילה בבית ספר גורדון בת"א.

אלא שעכשיו משטרת ההגירה החלה רודפת אותן. משרד הפנים מתעכב ומתעכב במתן האישור, כיאה למוסד המסורבל שהוא, אין בו משרד מסודר הדואג לרווחתם של העובדים הזרים, וכאשר ג'נט מגיעה לחתום בכל יום שני במשטרת ההגירה היא מנסה להסביר שוב ושוב שיש לה ילדה קטנה בת שש וחצי שמחכה לה בבית.

למקרה והתסריט הרע מכל יקרה, ג'נט מלמדת את בתה מה לומר למשטרת ההגירה אם לוקחים את אמא באישון לילה לבית הסוהר. קריסל יודעת מה להגיד, איך יגיבו לדבריה אין לדעת.

בישראל כ- 1,000 ילדים, עליהם הרשומות יודעות, בני עובדים זרים שנולדו בארץ. לפני כשני עשורים לערך כשהחלו ל"ייבא" לארץ עובדים ממדינות שונות בזמן שישראלים בני טובים לא הסכימו לעבוד בבניין, בניקיון או בטיפול בזקנים וחולים,

אף אחד בדרגים הגבוהים לא נתן את הדעת על כך שמדובר בבני אדם שמשאת נפשם,

בדיוק כמו רבים מאיתנו, יהיה להמשיך את קיום האנושי ולהביא ילדים לעולם. 

היה מאד נוח לחשוב שהם פשוט באו לעבוד ולייצב את מצב התעסוקה בארץ. מה שמתמיה הוא שעל רקע ההתלבטות מה לעשות עם העובדים וילדיהם שחיו והתערו כאן, המגובה בקמפיין פרסומי לפיו מהגרי העבודה לוקחים את מקומות העבודה של הישראלים, החליטה הממשלה השבוע לייבא עוד 3,700 מהגרי עבודה לחקלאות.

לא יתכן שהילדים הקטנים והתמימים הללו, שנקלעו אל בין הפטיש לסדן, ישלמו את מחיר על עצימת העיניים הזו. אני לא אטומה לבעיה, אני רואה גם את הצד השני ומכירה את הטענות: "לא ניתן לתת אזרחות במדינת ישראל לכל אדם שנולד כאן". על פי חוקי מדינת ישראל, ועל זה אפשר לדון במאמר אחר, רק יהודים בני יהודים יכולים להשתייך לאזרחי מדינת ישראל.

הדבר ידוע לכל, אך כעת עומדים לנגד עינינו ילדים קטנים ורכים ואנו צריכים להניח לרגע בצד את החוקים היבשים ולהבין שאנו כמדינה קלענו אותם למצב הזה ולא היינו, או לא רצינו, להיות אחראיים ולצפות את נולד הכל כל ידוע מראש.

ולכן כעת צריך לפתור את בעייתם האישית, המיוחדת של הילדים הללו ומכאן ואילך לחוקק חוק הומני והגיוני לגבי הילדים שיוולדו כאן בעתיד. אך תמיד יש לזכור כי מדובר באנשים, בני אדם, כמונו, לא נחותים ולא פחותים.

רן כהן, שעושה עבודת קודש ב"רופאים לזכויות אדם" מנסה לעזור לג'נט

וקריסל להסדיר את מסמכי האימוץ ולהגיש בקשה הומניטרית להשארותן בארץ על סמך מצבה הרפואי של קריסל.

הן הולכות לטובי המומחים בארץ, קריסל עוברת בדיקת פוטניאל ראיה שתקבע האם יש סיכוי להציל ולא במעט את אחת מעיניה, ובמקביל ג'נט שוכרת עו"ד שיעזור לה בהתנהלות מול משרד הפנים. קריסל מבקשת מאמה שאם יעשו לה עיניים חדשות אז היא רוצה שהן יהיו כחולות.

זה רק חלק מהמסע שעברתי עם ג'נט וקריסל. לרגעים הייתי בכובע הבימאית, לרגעים בכובע החברה ולרוב בכובע של הישראלית שמבינה קצת, אבל ממש קצת, יותר על חוקי המדינה ומנסה לעזור בתוך הסבך הגובר.

את בימוי הסרט אמנם סיימתי אך בשאר הכובעים אני ממשיכה ואמשיך לתפקד. אני לא אגלה לכם את הסוף, את זה תצטרכו לבוא לראות בסרט.

• "אני לא פיליפינה" יוקרן בפסטיבל דוקאביב ביום שבת הקרוב 15/5 בשעה 16:00 בבית ציוני אמריקה, וגם  בתאריך ה 31/5/10 בערוץ יסדוקו. לצפיה בקדימון של הסרט לחצו כאן.
• ביום ג’ 25/5, בשעה 19:30 תתקיים ברחבת מוזיאון ת"א  עצרת נגד גירוש הילדים בהנחיית אורלי וילנאי וגיא מרוז. יופיעו: מירי מסיקה, קרן פלס, שלמה גרוניך, מאיה רוטמן, שגיב כהן, קוואמי ועוד. במעמד שרים וח”כים,  פרטים באתר עמותת ילדי ישראל , הכניסה חופשית.