כן, גם נשים קיבלו תורה בסיני
מבט מהצד על המצוות עשוי לתת רושם שהתורה ניתנה לעם של גברים. פרט לפרייה ורבייה, אין אף מצווה שכדי לקיימה גברים תלויים בנשים. ולמרות זאת, נשים נוטלות חלק הולך וגדל בעשייה הדתית - והממסד ייאלץ להכיר בכך
"מה? יש פמיניזם ביהדות?" שאלה אותי בחורה שלקחתי כטרמפיסטית. "כן. בטח" עניתי לה. הבחורה לא הרפתה: "איפה הפמיניזם?! ואם יש פמיניזם – אז למה נשים לא יכולות לכתוב מזוזות"? חייכתי. לא היה כל טעם מצדי לנסות לענות על השאלה הזאת (לא שיש לי תשובה עליה) כשהנסיעה מהכביש הראשי ועד למלון ניר עציון הוא גג שתי דקות, וכאשר היא מצדה אפילו לא שמעה על ארגון קולך. "איזה כיף היה" המשיכה הבחורה "אם נשים היו יכולות לכתוב מזוזות. אפשר היה להרוויח מלא כסף מזה".
כשהגענו לראש ההר הטרמפיסטית שישבה מאחור נידבה אף היא את דעתה בנושא: "אין מצב שהרבנות תאשר לנשים לכתוב מזוזות. הם רק דואגים לכסא שלהם".
אולי הטרמפיסטיות שלי, שסיימו תיכון דתי, לא ממש ידעו לנסח את ההתרסה שלהן כלפי הדת כפי שעושות זאת נשים שסיימו לימודי מגדר, ואולי הן תפסו את העניין מן המקום החומרני, אך הן בהחלט ביטאו יפה את עובדת הדרתן של נשים מן המצוות.
אכן, מבט מן הצד על מצוות התורה יכול לתת את הרושם שהתורה ניתנה לעם של גברים. זה לא שנשים לא עמדו בהר סיני, אלא שלפעמים נראה שלא ספרו אותן, תרתי משמע. שימו לב: אין אפילו מצווה אחת שעל מנת לקיימה גברים תלויים בנשים (לבד מעניין פרייה ורבייה, שהוא עניין טכני בלבד). עולם ללא נשים אינו חסר מאומה במובן הדתי. הוכחה לכך היא עולם הישיבות שמתקיים יפה מאוד ללא נשים. לעומת זאת – ישנן מצוות רבות שנשים אינן יכולות לקיים ללא גברים (ואני לא מדברת על סידור שעון שבת). עולם ללא גברים אינו יכול להתקיים כעולם דתי יהודי. עולם שכזה הוא עולם ללא תפילה בציבור, ללא ספרי תורה, ללא מזוזות, ועולם שבו לא ניתן יהיה לקבור את המתים ולומר עליהם קדיש.
אבל אנו לא נהיה קטנוניים. גם אם התורה אמרה לגברים "אל תגשו אל אישה", וגם אם בנות צלופחד היו צריכות לדרוש לעצמן את שהגיע להן על פי חוק, הרי אנו יודעים שהכול עניין של תודעה. בדורות האחרונים נשים נוטלות חלק יותר גדול בעשייה הדתית. הן לומדות, מלמדות, כותבות ומגיעות להישגים תורניים שלא נראו בדורות קודמים. נשים מנכסות לעצמן את סיני. גם הן היו שם.
מהומה רבה
אלא שהדברים אינם כה פשוטים. השאלה אם נשים היו או לא היו בסיני, או השאלה אם נשים הן חלק אינטגרלי מן היהדות או לא – אינה תלויה רק במה שנשים סוברות. היא תלויה בתודעה של הקהילה הדתית. למעשה, זה לא מספיק שאני יודעת שהייתי בסיני – גם הוא צריך לדעת את זה.לאחרונה עלתה סוגיית הסמכת נשים לרבנות בארה"ב. למרות שנשים עברו מבחנים המקבילים למבחני הסמיכה של הרבנים, איחוד הרבנים האורתודוכסים החליט שלא לקבל אותן לרבנות. ה-RCA קבע בנחרצות שלא ניתן להסמיך נשים לרבנות.
נושא הסמכת נשים לרבנות עדיין לא עלה בישראל, אבל גם זה יגיע בשלב כלשהו. ייתכן שהוא יגיע אחרי העיסוק בשאלת נשים לדיינות. בית הדין הרבני לא יוכל להתעלם לעולם מן הנשים. לא עולה על הדעת שנשים תבואנה בשערי בית הדין כמתדיינות וכטוענות רבניות אך לא כדיינות. ההלכה היא ברורה בנושא הזה, ואין כל מניעה שהציבור יקבל על עצמו אישה כדיין. יבוא היום שנשים תדרושנה את המגיע להן בממסד הזה. ואולי אחרי שנשים תהיינה פוסקות, דיינות ורבניות (או רבות) נוכל לומר בפה מלא: היינו שם בסיני, ולכל הדעות.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390
