תנ"ך? לא על המסך
עם הספר? לא בכל הקשור לקולנוע: למעט כמה סרטים זניחים שכשלו מסחרית, תעשיית הקולנוע הישראלית נמנעה כמעט לחלוטין מעיבוד סיפורי המקרא למסך הגדול. למה זה קרה?
"זוהי סדום". בודד במערכה (צילום: ג'סטין שלק)
אבל לא רק כך באה לידי ביטוי חריגותו של "זוהי סדום"; גם הרקע עצמו והמיקום הכרונולוגי והגיאוגרפי זרים כמעט לחלוטין לקולנוע הישראלי של העשורים האחרונים, שכמעט ולא סיפק סרטים שהתבססו במידה כזו או אחרת על סיפורי התנ"ך. אמנם קשה להאמין שמולי שגב וחבריו נצמדו בסרטם לטקסט המקראי, אבל עצם היותו קשור, ולו רק באופן מזערי, לסיפורי ארץ ישראל התנ"כיים - הופך אותו למקרה ייחודי.
מחוץ לישראל, סרטים המבוססים על טקסטים עתיקי יומין (כולל התנ"ך עצמו) כיכבו לא פעם על המסך. בשנות ה-40 וה-50 היו אלו האפוסים הגרנדיוזיים של ססיל בי דמיל, "שמשון ודלילה" (על פי ספרו של זאב ז'בוטינסקי) וכמובן "עשרת הדברות". אמנם בעשורים האחרונים נדמה היה כי סרטי התנ"ך איבדו את המומנטום, אולם הקולנוע הנוצרי המשיך לעסוק בטקסטים עתיקים גם בסרטים כמו "הפסיון של ישו" המושמץ של מל גיבסון.
"עשרת הדברות". למה לא אצלנו?
אולם דווקא כאן, במולדתם של אותם ספרים ובארצו של עם הסגולה, נוכחותם של סיפורי התנ"ך בקולנוע כמעט אינה מורגשת. אז כיצד קרה שדווקא עם הספר מתכחש לאותו ספר הספרים, לפחות בכל הקשור למסך הגדול? התירוץ המקובל ביותר, שאולי על פניו נשמע סביר למדי, הוא כלכלי: העתקתם של סיפורים היסטוריים עתיקים למסך הגדול מצריכה מפעל שחזור רחב היקף, והקולנוע הישראלי אינו מצויד בתקציבים מספקים עבור מפעל שכזה.
אלא שהטענה הזו אינה מדויקת: ראשית כל, כבר בסוף שנות ה-60 תעשיית הקולנוע הישראלי הצליחה להעמיד העתק מדויק של רחוב אלנבי באולפני הרצליה עבור "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון. גם סרטים חדשים יותר כמו "בופור", "סוף העולם שמאלה" ושני סרטים שייצאו בקרוב, "התגנבות יחידים" ו"פעם הייתי", הצריכו עבודת שחזור לא מבוטלת.
"שוברים" של אבי נשר. רק המפלט הקומי נותר רלוונטי
שנית, נדמה שהתירוץ הזה נובע במידה לא מבוטלת מהנטייה שלנו לזהות סרטים העוסקים בספרי דת ומיתולוגיה עם אפוסים היסטוריים עצומים (דבר שאולי קשור בסרטי התנ"ך של ססיל בי דמיל), מה שאינו אלמנט הכרחי: ניתן כמובן למקם סיפור תנ"כי על רקע עכשווי או ייחודי (כפי שעשה עמוס גיתאי ב"אסתר" משנות ה-80) או להסתפק בשחזור של לוקיישנים בודדים, מבלי להידרש לספקטקל קולנועי יקר כמו קריעת ים סוף.
לא מסתדר עם האתוס הציוני
חוקר הקולנוע ומבקר הסרטים של ynet, שמוליק דובדבני, מציין שתי סיבות מרכזיות להיעדרותם של סיפורי התנ"ך מנוף הקולנוע המקומי. הראשונה היסטורית: הקולנוע הישראלי נולד למעשה כקולנוע ציוני, והציונות התבססה במידה רבה על הניגוד שבין היהודי החדש, הציוני, ליהודי הגלותי – ואגב כך הפנתה עורף לכל סממן דתי, כולל התבססות על טקסטים מקראיים.
הסיבה השנייה תקפה למעשה עד היום, והיא הנטייה של הקולנוע הישראלי להימנע באופן כללי מעיבודים למקורות קיימים והדיאלוג הכמעט אפסי בין הספרות הישראלית לקולנוע. במובן זה, הרי שהשנה הקרובה היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, שכן כמעט בכל מקום שבו נידון ההיצע הקולנועי של השנה הקרובה בלטה באופן חריג הכמות חסרת התקדים של עיבודים לספרים (בין היתר ניתן לציין את "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן על פי דויד גרוסמן, "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי על פי יהושע קנז ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס על פי א.ב יהושע).
גם הבמאי והתסריטאי אבי נשר, שלקח חלק בעבודת הכתיבה של "זוהי סדום" וגם ביים את "שוברים" מ-1985 (ועליו בהמשך), סבור שהעניין התקציבי ממש אינו הסיבה המרכזית להיעדרם של סיפורי התנ"ך מהקולנוע הישראלי: לדבריו, הדבר נובע בעיקר מעניין השפה.
גרוס עובד על "בעל החלומות". זכה להערכה, לא להצלחה
"כשעושים סרט היסטורי באנגלית, כמו 'הפיתוי האחרון של ישו', אתה עוד איכשהו יכול להתחבר לסיפור כסיפור", מסביר נשר. "בעברית, לעומת זאת, השימוש בעברית העתיקה מחזיר אותנו לשיעורי תנ"ך בכיתה ג'. שפה בקולנוע היא סוג של מוזיקה, ואנחנו כישראלים לא מסוגלים להתמודד ברצינות עם טקסט מקראי מצולם, זה מצחיק אותנו. אולי בגלל זה המפלט היחיד שנשאר הוא המפלט הקומי - כמו שנעשה ב'זוהי סדום', 'שוברים' או סדרת הטלוויזיה 'חצי המנשה'".
סיבה נוספת שמציין נשר היא האופן שבו נתפס התנ"ך בקרב הישראלים. "כשאתה משתמש בחומרים מיתולוגיים כמו 'האודיסיאה' או רובין הוד ישנו חופש פואטי שלא ניתן ליוצר שמבקש לעסוק בתנ"ך", טוען נשר. "'האודיסיאה' למשל, ששימשה בסיס לסרטים רבים, היא יצירה של אדם, הומרוס. 'ריצ'רד השלישי', לצורך העניין, נכתב על ידי שייקספיר.
"אבל התנ"ך, ולא משנה עד כמה אנחנו תופסים את עצמנו כחילוניים, עדיין נתפס כמשהו גדול מהחיים, ומאוד לא נוח לנו להתייחס אל דמויות כמו משה רבנו או דוד המלך כאנשים בשר ודם. עצם הדיבור על זה מעורר תחושה של חילול הקודש, ואמנות חייבת את החופש הזה של חילול קודש, להפוך קודש לחול, מה שלא מתאפשר במקרה של התנ"ך".
תנ"ך? זה לא מוכר
אבל גם אם הנוכחות התנ"כית בקולנוע הישראלי היתה מצומצמת עד מאוד, הרי שמעולם לא היתה בלתי קיימת לחלוטין - אם כי על פי רוב, אותם סרטים לא הצליחו לתרגם את השימוש בסיפור מוכר להצלחה מסחרית. למעשה, סרט האנימציה הראשון באורך מלא שנעשה בישראל התבסס על סיפור תנ"כי - "בעל החלומות" של יורם גרוס. הסרט הביא את הסיפור המקראי על יוסף ואחיו למסך הגדול בעזרת בובות. הוא אמנם זכה להתמודד על פרס דקל הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן ב-1962, אך בארץ נחל כישלון כלכלי צורם.
ידיעה על הליהוק ל"איש רחל" של מזרחי ("ידיעות אחרונות", מאי 1974)
כמו כן, היה גם "איש רחל", פרויקט שאפתני שביים משה מזרחי ב-1975 ובמרכזו סיפור האהבה המקראי בין יעקב ורחל. את רחל גילמה מיכל בת אדם, לנעליו של יעקב נכנס הבריטי לאונרד ווייטינג, ואת לבן הארמי גילם מיקי רוני.
ההפקה עוררה לא מעט עניין בארץ, ובידיעה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ביולי 1974 תחת הכותרת "הסרט הישראלי על הגל", "איש רחל" תוארה כ"הפקה החשובה ביותר בימים אלה" מבין כל אלה עליהן דווח בכתבה, ביניהן גם "הצילו את המציל" של אורי זוהר. במבט לאחור, ברור שדווקא אותה "הפקה חשובה ביותר" שכשלה מסחרית נתפסת היום כזניחה לחלוטין לעומת סרט הפולחן של זוהר.
שנתיים לאחר מכן יצא "הגן" של ויקטור נורד, שהציג בליל של סיפורים תנ"כיים על רקע ירושלים של אותם הימים. שייקה אופיר גילם את הגיבור אברהם, כשהקאסט כלל גם את השחקנית האמריקנית מלאני גריפית'. אולם גם במקרה זה, הליהוק הנוצץ לא סייע לסרט בקופות.
בשנות ה-80 יצאו שני סרטים שונים שמיקמו את סיפור מגילת אסתר על רקע שונה מזה המקורי - "מגילה" של אילן אלדד שכשל כאן בקופות
ו"אסתר" של עמוס גיתאי, ששיגר את הטקסט המקראי המדויק ללוקיישן הפרובוקטיבי של שכונת ואדי סאליב בחיפה, ובסופו של דבר כלל לא הוקרן מסחרית בישראל. באמצע אותו עשור יצא גם "שוברים" של אבי נשר - שבמרכזו חבורת צעירים ששקדה על צילום מיוזיקל פרוע המבוסס על הסיפור המקראי של דוד וגולית. הסרט לא הצליח בארץ, ולמעשה היה האחרון שביים נשר לפני שעזב לקריירה בארצות הברית, שם נשאר עד חזרתו ארצה ובימוי שובר הקופות "סוף העולם שמאלה".
מאז שנות ה-80, הקולנוע הישראלי הפסיק באופן כמעט גורף בעיסוק בתנ"ך, וגם הפריחה המסחרית והביקורתית של תעשיית הסרטים המקומית בעשור האחרון לא שינתה זאת. "זוהי סדום", אם כן, ניצב כרגע כבודד במערכה, וגם הוא כפרודיה. האם אבי נשר מדייק בקביעתו שאין ביכולתנו לעכל סרט רציני המבוסס על סיפור מקראי? נראה שלפחות בארץ המצב הוא כך. בארצות הברית, לעומת זאת, כבר מתכוננים במרץ לעיבוד תלת-ממדי של סיפור הבריאה התנ"כי.
סייע בהכנת הכתבה: שמוליק דובדבני
לפנייה לכתב/ת 
