עודפי יצוע

זה קורה לכולנו: שעה־שעה וחצי אחרי ארוחת הצהריים אנחנו שוקעים בתנומה מתוקה, ואז מתעוררים ומרגישים עוד יותר עייפים משהרגשנו לפני הסייסטה, ומתבאסים, והולכים הביתה כי גם ככה זה ירחון ועכשיו רק אמצע החודש. ובכן, מתברר שלא רק אנחנו סובלים מדיכאון שלאחר השנ"צ: גם הקורא צור רוצה לדעת למה הוא תמיד מרגיש עייף כשהוא מתעורר משינה קצרה.

כדי למצוא תשובה פנינו לכמה מומחים לשינה מהטכניון, שהשיבו שעייפות פוסט־שינה היא תופעה מוכרת. אפילו שם מדעי תקני יש לה: "אינרציה של שינה". פעם אמנם חשבו שמדובר בעצלנות לשמה, אבל זה השתנה בשנות ה־60, אחרי שנערכו כמה מחקרים בתחום השינה (בעיקר על ידי מדעני נאס"א, שניסו להכריע בשאלה אם מוטב לתת לאסטרונאוטים לעבוד במשמרות קצרות שביניהן תנומות תכופות, או שעדיף לאפשר להם לישון כרגיל). היום כבר ברור שמצבנו המנטלי בזמן היקיצה מושפע מהרבה מאוד גורמים אובייקטיביים כמו משך התנומה, העייפות הכוללת והשעה ביום - אבל בעיקר שלב השינה שמתוכו אנחנו מתעוררים.

"תמיד הוא נרדם ישר אחרי סקס" (אימג' בנק/ GettyImages)

"חוויית השינה מתחלקת לארבעה שלבים עיקריים", מסביר ירון בלינדר, סטודנט לתואר שני בהנדסה ביו־רפואית בטכניון. "בהתחלה אנחנו מנמנמים ונעים בין ערות לשינה. אחר כך אנחנו נכנסים לשינה שטחית, כעבור כחצי שעה שוקעים בשינה עמוקה, ולבסוף נכנסים לשנת חלום". לכל שלב כזה יש תכונות אופייניות משלו - בשנת חלום, למשל, אנחנו נראים כמו דפקטים - אבל השלב שבאמת מעניין אותנו כרגע הוא השינה העמוקה, שהוא למעשה זמן המנוחה האמיתי של המוח. במצב של שינה עמוקה הוא מרשה לעצמו לחדול מהמולת היומיום, לטבול בג'קוזי מרגיע של נוזלי מוח חמימים, ולהתכונן לתוכנית האמנותית: שלב החלומות האינטנסיבי. ומה יקרה אם נפריע לו עכשיו? בגדול, הוא לא יאהב את זה.

חגי תבורי, דוקטורנט לביוכימיה בפקולטה לרפואה בטכניון, מסביר לנו ש"אם מתעוררים בזמן שלב השינה העמוקה, מרגישים עייפים". כמה פשוט, ככה ידענו את זה גם בלי להיות בטכניון. ואם זה נשמע לכם כמו הסבר לא משהו, חכו עד שתשמעו את הפיתרון: לפי ד"ר איל רוזנצוויג, מומחה לאף אוזן גרון ורופא שינה, עדיף פשוט להמעיט בשינה בזמן הצהריים. "בגוף יש מערכת של שעונים ביולוגיים שמבוססים על הפרשה מחזורית של הורמונים", הוא מסביר, "וההורמונים הם אלה שגורמים לנו להרגיש עייפים ולהיכנס למצב שינה". 

אז אתה מבין, צור? הכל שאלה של איזון כימי עדין: כשאנחנו ישנים בלילה, המנגנונים הטבעיים בגוף מכוילים למצב של שינה, ולכן אנחנו מפיקים ממנה את המקסימום. הקטע הוא שהמנגנונים האלה לא בנויים לשנת צהריים - כלומר הם לא מפרישים באמצע היום את ההורמונים שעוזרים לנו לישון בלילה. זאת הסיבה לכך ששנת צהריים יעילה הרבה פחות משנת לילה, וגם לזה שלעיתים, בעיקר אם ישנו יותר מחצי שעה ונכנסנו לשינה עמוקה, אנחנו קמים ממנה הפוכים. ומה אם אנחנו בכל זאת רוצים לחרופ קצת באמצע עמל היום? "אפשר לישון בצהריים, אבל לא יותר מ־20־30 דקות", אומר רוזנצוויג. יופי דוקטור. ומה נעשה בשאר הזמן, נעבוד?

ספלאץ'

האם אפשר לשרוד נפילה ממטוס לים? כי אם לא, זה יכול ממש לשפר את ענף הקפיצה למים

המטוס ממריא אל על ואתם נשענים לאחור במושב ומחייכים. החיים יפים, הדיילת ההיא גם, ובדיוק אז פוגע במטוס טיל של החמאס ואתם מוצאים את עצמכם תלויים בגובה 10,000 מטר מעל פני הים. מה עושים עכשיו? זה בדיוק מה שמטריד את הקורא אסף טלאור, שמבקש לדעת אם אפשר לשרוד נפילה ממטוס לים בלי מצנח. והתשובה המפתיעה היא שזה אמנם לא מאוד סביר - במיוחד כשמביאים בחשבון שמהירות הנפילה מגובה כזה מגיעה לכ־250 קמ"ש, ושהמפגש עם פני המים יהיה דומה לנפילה חופשית אל משטח של בטון מזוין - אבל בהחלט אפשרי.

קודם כל, אסף, חשוב שתירגע ושתיקח את הבאסה בסבבה. זה אולי נשמע כמו סתם סיסמה טיפשית, אבל מחקרים סטטיסטיים על אנשים שנפלו מגובה רב מצביעים על כך שאחוזי ההישרדות גבוהים יותר בקרב אנשים שהיו מעולפים בזמן הנפילה. וכמו ששואלים האמריקאים, איך בא? כי ככל שהשרירים מתוחים יותר, יותר כוח עובר לאיברים הפנימיים בזמן הפגיעה.

חוץ מזה, אסף, נסה להגיע למים כשהרגליים מופנות כלפי מטה, והגוף ישר ככל האפשר ונוטה קצת לאחור. עם קצת מזל - סליחה, עם המון מזל - תצליח לצלול חלק לתוך המים. הנטייה לאחור תקטין את מכת המים בסנטר ואת הכמות שתחדור במעלה האף. לבסוף, זכור לכווץ היטב את שרירי הישבן, או שהמים יפרצו לתוכו בכוח וישטפו אותך טוב טוב מבפנים. אבל העיקר שתישאר רגוע, כן?