מוטב לקפל דגל בחיפזון מלהיות עטוף בו

לא היית שם.

היו שם החיזבאללה - אנשיו צעקו, שרו, הניפו דגלים, שרפו את דגלינו, הניפו כלי נשק לשמיים, אבל לא ירו. מצהלה ושמחה לא מתים.

אמרתי אז למפקדי צה"ל, שצריך היה אומץ ובגרות כדי להבין שאפשר לוותר על משאיות ואפילו על מחשבים, במקום לוותר על חייל שלנו. חיילינו מכבדים את הדגל בליבם, ומוטב לקפל דגל בחיפזון מלהיות עטוף בו.

מאז אותו יום עד פרוץ מלחמת לבנון השנייה עברו על המדינה שש שנים של איפוק, בהן הצפון פרח, הכלכלה התחזקה ובאו מתיישבים חדשים לצפון. באותה עת התנהלה אינתיפאדה נוראית בדרום. קסאמים על שדרות ועל כל עוטף עזה. גם ההתנתקות.

שנים קשות וכואבות עברו על ישראל וקל היה למתנגדים ליציאה מלבנון להטיל את כל האשמה, מבלי למצמץ, על "ארבע אמהות". אך איני נרתעת מלהגיד גם היום, שהיציאה מלבנון הייתה הכרחית, ועוד שנים קודם לביצועה.

תזכורת קטנה: כבר ב-1985 החליטה ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס לסגת מלבנון. הרצועה הייתה אמורה להיות מוחזקת על-ידי צבא דרום לבנון ובמשך השנים הפכה לרצועת הביטחון, על מוצבי צה"ל והמלחמה הבלתי פוסקת עד 24 במאי 2000, יום היציאה מלבנון שהתנהלה למופת ללא אף פצוע ואף הרוג, לא אצלנו וגם לא לצבא דרום לבנון. קל היום לנגח את אופן היציאה, את ראש הממשלה דאז ושר הביטחון היום אהוד ברק. אך לעניות דעתי מדובר היה במדיניות ובביצוע מבריקים ביותר בניצוחו.

גם איפוק הוא נשק הרתעתי. אמנם חיזבאללה התחמש במשך השנים שלאחר הנסיגה, אך עלינו לזכור (וקל לשכוח) שהוא התחמש כל שנה, גם ביושבנו ברצועת הביטחון, והיה ממשיך ומתחמש גם אם היינו נשארים שם. הנשק שאגר לפני ואחרי, במעופו הרצחני, הגיע למרכז הארץ ולכן היה חולף מעל הרצועה גם אם היינו נשארים בה.

האינתיפאדה הייתה פורצת בכל מקרה, היא תוכננה על ידי ערפאת כפי שחשפו מסמכיו. יכולנו להתמודד מולה בחזית אחת, ולא בשתיים. ייתכן שצריך היה להגיב במשך השנים על אחד או שניים מהארועים הקשים שמקורם בלבנון - מכה עזה כהרתעה ולא יותר. אך כפי שנוכחנו, כשנחטפו אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, הופגז כל צפון מדינת ישראל.

אשמות בכל

מדינת ישראל חייבת הייתה לתת מכה קשה וכואבת ללבנון, המדינה שטיפחה את חיזבאללה, ומכה ממוטטת לארגון עצמו ולמנהיגיו. אך המלחמה נוהלה לא נכון. זו הסיבה לטענות נגדה, למרות שכמובן גם בכך "אשמות" ארבע אמהות.

מאז המלחמה שורר שקט בצד הצפוני ומאפשר שוב לאזור לצמוח ולהתפתח כלכלית וחברתית. איראן מאיימת, מממנת ומעבירה נשק כבד וארוך טווח לגבולנו הדרומי לחמאס בדרום ומדינת עזה ולחיזבאללה בצפון. כל זאת היה קורה גם אילו היינו נשארים ברצועת הביטחון. הטיעון לפיו נכון היה לצאת מלבנון אבל רק בהסכם עם סוריה, יתכן שהיה מחזיק מים אם סוריה הייתה מוכנה לכך. כזכור, ראש הממשלה יצחק רבין חתר להסכם כזה וליציאה מלבנון, אך כיוון שלא צלח נשארנו בלבנון. אחריו גם פרס ונתניהו ניסו ולא הצליחו. כך הגענו ל-18 שנה במלחמה בארץ הארזים. לכן צודק ונכון היה מדינית וצבאית לצאת מלבנון כשברור היה לראש הממשלה ברק שהמו"מ עם סוריה לא יצלח.

לאחר עשור, עדיין מאשימים אותנו בכך שהרפינו ידיו של צה"ל, שהבאנו את נסראללה לנאום "קורי העכביש" שלו, שאנו הגורם למשתמטים משירות צבאי, לסרבנות, אולי גם בצמיחת אל-קאעידה?

אך כוחנו ונחישותנו כ"ארבע אמהות", היו בדרכנו, באמונתנו ובחוקרנו את המהלכים המדיניים והצבאיים. אלו הביאו אותנו למסקנה ברורה שרצועת הביטחון אינה מגנה על הצפון וההגנה הטובה ביותר על גבולנו הצפוני תהיה מהגבול הבינלאומי.

כל פעולותינו היו חוקיות. נאבקנו בעוצמה גלויה נגד הסרבנות ובעד צה"ל, שחייב לשרת את מדיניות הממשלה. דרכנו הייתה שונה מזו של תנועות המחאה עד אז, כשצעדנו מתוך רצון להגיע לקונצנזוס לאומי והבנו שהשפעתנו תבוא רק דרך "סלון הבית", רק כך נשפיע על הסקרים ודרכם על ראשי הממשלות. ניהלנו מאבק אטרקטיבי בעזרת פעולות שלא נראו בארץ עד אז, ולכן התקשורת לא יכלה להתעלם מאיתנו. זה אילץ אותה לדווח על כך, גם כשרבים בתוכה היו ממתנגדינו.

אל תזכירי את לבנון

אני חוזרת אליך, איליק שלי. ינקת וצמחת עם זעקתי השואלת: האם הרצועה אכן רצועת ביטחון היא, המגנה על הצפון? "אמא", אמרת. "אני חייב להיות שם, את לא מבינה, אם לא נהיה שם לא יהיו חיים בקריית שמונה וילדים במשגב-עם". ואני אכן לא הבנתי. הן חוץ מאשר ליד קבר פעור, לאף אחד לא היה אכפת. הפכתי להיות כאבק שרוצים לטאטא אותו, "אל תזכירי לנו את מלחמת לבנון", טענו בפני. התחלתי לחשוב שאולי היית שכיר חרב בוויטנאם הרחוקה, שמשם לא חזרת. אמרתי לך תמיד: אתה מגן ומשרת את המולדת, תפקידך בצה"ל לבצע את מדיניות הממשלה".

אך 18 שנים בלבנון לא היוו מערכה שנגמרה בניצחון. היו אלה שנות קיבעון מדיני שהצמיח קיפאון צבאי. זו הייתה מדיניות של כל ממשלות ישראל, והיא שיצרה את הטרגדיה, היא שהפכה את הצבא לאיגוד מקצועי. כל מנהיגות המדינה בעשור האחרון הייתה שותפה לכריית התהום הנוראה, שבלעה לתוך החושך מאות חיילים, ילדים של כולנו, אמהות ואבות, משפחות שלמות שנחנקות תוך טביעה.

איליק, החייל הילד שלי. תמיד אמרת: אמא, אני אשמור עליך.

הלכת לשמור על הצפון.

אלי חזרת עטוף בדגל.