שובו של הסרט ערבי
יוזמה חדשה יוצאת לחשוף את הקהל הישראלי לעשייה קולנועית ברחבי המזרח התיכון, ושנעלמה כמעט לחלוטין מהחוויה התרבותית שלנו. אבי מוגרבי, ממארגני ההקרנות במועדון לבונטין 7: "שני מטר מאתנו נעשים סרטים חזקים ובועטים"
יותר משלושה עשורים, שידר ערוץ 1 מדי שבוע, רגע לפני כניסת השבת, סרט קולנוע ערבי. בכינו איתם, צחקנו איתם ולא פחות חשוב מכך, שידורים אלו אפשרו באותם הימים לזמן מוגבל את הדהודה של השפה הערבית כמעט מכל חלון פתוח ברחבי ישראל.
שידורי הסרט הערבי, החלו עם השקת השידורים הרציפה של רשות השידור בשנת 1968, לא טריוויאלי כשמדובר בשנה אחרי מלחמה כוללת של ישראל בשכנותיה הערביות. מאז עברו לא מעט מהפכים בישראל, וברשות השידור החליטו לפני כעשור, לפנות את זמן המסך המוקדש ביום שישי לסרט הערבי, לטובת תכנים אחרים. הסרט הערבי נדחק מהבמה המרכזית של ערוץ 1, לבמה הצדדית יותר של ערוץ 33. שם, ממשיכים גם בימים אלה לשדר בעיקר סרטים מצריים משנות ה-40 של המאה הקודמת ועד לשנות ה-2000.
מזרח תיכון חדש
מה שהטלוויזיה הישראלית ממעטת לעשות, מנסה כעת לקדם יוזמה פרטית של המפיקה אסנת טרבלסי, הבמאי אבי מוגרבי והנהלת מועדון לבונטין 7 בתל אביב. החל ב-28 במאי ייערכו מדי יום שישי - האחרון בכל חודש - הקרנות של סרטים ערביים עכשוויים של יוצרים מלבנון, סוריה, מצרים והרשות הפלסטינית. הסדרה נועדה להציג בפני קהל ישראלי קולנוע ערבי עכשווי, מעז, ביקורתי, פוליטי ופואטי כאחד.בין היתר יוקרנו במסגרת הסדרה מסרטיו של הבמאי הסורי עומר אמירלאי שרבות מיצירותיו הקולנועיות נאסרו להקרנה בסוריה בשל הביקורת שהן מותחות על המשטר, החינוך והפיכת הסכסוך עם ישראל לאובססיה לאומית. סרט סורי נוסף שיוקרן במסגרת זו הוא "Sacrifices" של הבמאי אוסמה מוחמד. הסרט, שמציג תמונה פואטית עמוסה במיתוסים וריטואלים של משפחה סורית כפרית, זכה בשנת 2002 בפרס חבר השופטים בביאנלה לקולנוע ערבי בפריז.
את מצרים ייצג במסגרת זו סרטו של הבמאי יוסרי נסראללה, "ספרי לי שחרזאדה" שזכה בפרס מיוחד בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה בשנה שעברה. הסרט מתמודד עם נורמות פטריארכאליות בחברה המצרית דרך סיפורה של מגישת טלוויזיה מוערכת, שמעזה לעסוק בסיפורן של נשים שנקברו חיות בשל "התנהגות בלתי הולמת".
את לבנון ייַצגו מקבץ של עבודות וידאו ארט וסרטים קצרים של הבמאי אכרם זעטרי כמו גם הסרט הפותח את הסדרה "אני רוצה לראות" של ז'ואנה חדז'יתומס וחליל ז'רז', שהוקרן בפסטיבל קאן בשנת 2007.
סרטם של חדז'יתומס וז'רז', בכיכובה של קתרין דנב, מלווה את השחקנית הצרפתייה בביקורה בביירות ובאזור הדרומי של לבנון חודשים ספורים לאחר מלחמת לבנון השנייה. דנב יוצאת למסע שבו היא מבקשת לראות בעיניה את תוצאות המלחמה כשהיא מלווה בשחקן הלבנוני רביע מרואא. המסע כמעט ומסתיים באסון כשהשניים נכנסים בטעות לאזור שבו מפוזרות פצצות מצרר, שאריות מהמלחמה.
דנב מסיירת ברחבי לבנון. מרואא מלווה אותה ב"רוצה לראות"
סרטים נוספים שיוקרנו במסגרת זו הם: "תקן אותי" של הבמאי הפלסטיני, ראאד אנדוני, שהוקרן בבכורה במסגרת התחרות התיעודית של פסטיבל "סנדאנס" האחרון וסרטה של הבמאית המצרית, נדיה כאמל, "סלט בלדי", שהוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים הערבי באבו דאבי וגרף את הפרס המרכזי בתחרות התיעודית.
סרטה של כאמל מתמודד עם התרכובת התרבותית המסובכת של הבמאית כבת לאב מוסלמי ולאם יהודייה ממוצא איטלקי, שהתנצרה עם עליית הפאשיזם באיטליה והתאסלמה לאחר נישואיה. הסרט מלווה את ביקורה המשפחתי של הבמאית בישראל, מה שעורר סערה במצרים שמתנגדת לכל סוג של נורמליזציה עם ישראל.
להכיר את השכנים
הסרטים, כך לדברי עורכי הסדרה, יוקרנו ללא אישורם של היוצרים, שחלקם מתגוררים במדינות שאוסרות על פי חוק כל קשר עם ישראל וישראלים. "לבקש את רשותם של הבמאים זה לשים את היוצרים במצב בלתי אפשרי", אומר הבמאי אבי מוגרבי, "זה אמנם לא אופטימלי, אבל אני מקווה שגם אם חלק מהיוצרים לא יאהבו את זה בטווח הרחוק הם יבינו את חשיבות החשיפה".
מוגרבי על רקע סרטו "Z32" (צילום: פיליפ בלאיש)
מוגרבי הוסיף ואמר כי הבחירה להקרין את הסרטים למרות הקשיים קוראת תגר על הנתק והחסמים האישיים והפוליטיים שמציבים הצדדים. "הגיע הזמן שהמזרח התיכון ייפתח. בסוריה ובלבנון יש חוק שאוסר מגע עם ישראלים וגם בישראל, ללא חוק רשמי, אנחנו סגורים כמעט הרמטית בפני החברות והתרבויות האלה. אנחנו מנסים לעשות מה שעשתה עד לסגירתה הוצאת הספרים 'אנדלוס', שביקשה להציג בפני קהל הקוראים הישראלי תרבות ערבית עכשווית שחיה ובועטת סביבנו. זה נכון שהסדרה שלנו מוגבלת ומצומצמת ואף על פי כן החלטנו שהגיע הזמן".
מוגרבי אינו אוהב את ההשוואה לשידור הסרטים הערביים מדי שישי בערוץ 1 בעיקר בגלל "ארומת סרטי הבורקס", שדבקה בהם לאורך השנים. "הדימוי שלנו על התרבות הערבית הוא דימוי מתנשא, שחלקו גם קשור בז'אנר הזה של סרטים ששודרו בטלוויזיה הישראלית. אנחנו באים ואומרים ששני מטר מאתנו נעשים סרטים חזקים, בועטים, נועזים, מעזים ופורצי גבולות וזה רווח נקי בשבילנו להכיר אותם.
"מעבר לכך אנחנו חיים במדינה שבה 20 אחוזים מתושביה הם ערבים, רבים אחרים נולדו במדינות ערב והם דוברי ערבית, זו לא זכות אלא חובה שהשפה הזו לא רק תבקע אחת לשבוע ממסכי הטלוויזיה, אלא תילמד ותדובר".
למה זה חשוב?
"כי אנחנו צריכים להכיר את העולם שבו אנחנו חיים. בעולם שסובב אותנו חיים מיליוני ערבים וכל הפרספקטיבה שלנו על חייהם היא אך ורק דרך המלחמות שלנו איתם. יש עוד צדדים שאולי כדאי לנו להכיר ואני מדבר על תרבות שלמה שנעלמת מאתנו".
יהיה מי שיטען נגד, כי מפיקים ערביים לא יאבקו על זכותם של סרטים ישראלים להיחשף בארצותיהם
"זה לא נכון. שלושה מסרטיי שודרו לא מזמן בתחנת Future TV, ששייכת למשפחת חרירי בלבנון. זה היה זמן קצר אחרי שהחיזבאללה שרפו את המשרדים הראשיים של גוף התקשורת שמפעיל את התחנה. הסרטים שלי שודרו בלבנון בעברית עם תרגום לערבית. גם 'ואלס עם בשיר' של ארי פולמן הוקרן בבירות בנוכחות שר התרבות הלבנוני, כך שגם אם זה לא נוח לשמוע, יש תקדימים.
"המגבלות שמדינות מציגות והמגבלות החברתיות הן לא פשוטות אבל אני חייב לומר שבעוד שלנו, הישראלים, אין שום מושג מה קורה מעבר לגבול מבחינה תרבותית, במדינות ערב העניין במה שמתרחש פה הוא אדיר. הם מכירים את הסופרים הקנוניים שלנו, הם מכירים את העשייה הקולנועית ולנו פשוט אין שום מושג כי נוח לנו לחשוב, ששם הם במרחק מטר מלהפוך לאייטולות. הנתק הזה נכפה על עמי האזור וזו הדרך שלנו לשבור את המעגל".
לפנייה לכתב/ת 
