עסקת טיעון? לא לעברייני מין
במירוץ לסגירת תיקים כמו במקרה של מנהל בית הספר מראשל"צ, לא מביאים בחשבון בפרקליטות את ההשלכות העתידיות של הסדרי טיעון: הורדת רף הענישה וקושי לשכנע קורבנות להתלונן
הסדר הטיעון בעניינו של שמעון שיבר, מנהל בית ספר שמואשם כי ביצע סדרת מעשים מגונים והטריד מינית תלמידה, אם של תלמיד, מורות וסייעת שהייתה כפופה לו - מציף שוב בפעם המי-יודע-כמה את בעייתיות הפיכתה של ישראל למעצמת הסדרי טיעון, גם בעבירות החמורות ביותר.
את המחיר האמיתי משלמים לעתים קרובות מדי דווקא קורבנות המעשים, אותם נפגעים שטרחו והתלוננו, עמדו בחקירות לא נעימות והתכוננו להעיד במשפט. אך כעת הם מגלים כי מעשה מגונה שנעשה בהם בכח הופך ל"מעשה מגונה בהסכמה", והנאשם בחסדו מוכן להודות באישום מופחת זה על מנת להקל בעונשו.
הבה נאמר את האמת: הסדר טיעון חוסך מזמנם של הפרקליטות ושל בתי המשפט, מייעל את הדיונים ומייתר עדות במקרים בהם לעתים היא עלולה להיות קשה לנפגע. אבל, והאבל גדול, להסדר טיעון תמיד יש מחיר, והמחיר אותו ישלם הציבור וגם קורבנות העבירה, הוא בדיוק היתרון לנאשם: מחיר מופחת עבור פשעיו. גם אם התביעה בעניינו של שיבר עדיין מתכוונת לדרוש מאסר, ברי כי הוא יהיה קצר מהמאסר לו היה צפוי אם היה מורשע בסעיפי עבירות רבים יותר. כך, בידי התביעה מסור הכוח לקבוע את רף הענישה עוד בטרם הגיע הנאשם לבית המשפט.
במיוחד הפיכת סעיף מעשה מגונה בכוח למעשה מגונה בהסכמה מעלה שאלות כבדות. האם המתלוננת הסכימה לשינוי זה, הפוגע בכבודה? לפי החוק היום, חובה על התביעה לשמוע את דעתה, אולם המתלוננת לא תהיה זכאית להביא דברה בפני בית המשפט אם תחליט התביעה, למרות עמדתה, להמשיך עם הסדר הטיעון. גם הקלישאה לפיה "עדיף לנפגעת שלא להעיד", אינה נכונה. על פי ניסיון מצטבר בהרבה מקרים יעדיף הקורבן להעיד ובלבד שהפוגע בו יבוא על עונשו הראוי.
חשש אמיתי הוא מכך ששלל הסדרי טיעון מסוג זה יורידו את רף הענישה בעבירות מין, אם דבר זה לא קרה עדיין. מדוע שלא יטען כל נאשם בעבירות מין כי גם לו מגיע שיופחתו אישומיו בצורה כה משמעותית? ניתן כבר לצפות טענות בנוסח "אם מנהל בית ספר לא עמד לדין על כלל המעשים שביצע בתפקידו המשפיע, כאדם ממנו מצפים להתנהגות לדוגמא, כיצד ניתן לטעון שמעשי חמורים יותר?" במירוץ לסגירת תיקים, כך נראה, אין גורם בפרקליטות שמביא בחשבון השלכות נוכחיות ועתידיות אלה.
בשנים האחרונות אנו עדים לביקורת ציבורית נגד בתי המשפט הגוזרים עונשים קלים עד קלילים בעבירות מין. אולם, לא הם האשמים היחידים במצב. כשמרבית התיקים הפליליים נסגרים בהסדרי טיעון ומחירם של ההסדרים הוא עונש מקל – התביעה היא שמורידה את רף הענישה מתחת לקו הראוי ובית המשפט נאלץ, במרבית המקרים, לקבל העונש המוצב בפניו. הוא לא יוכל לחזור לכתב האישום המקורי שעסק בעבירות החמורות יותר.
אם יש תיקון עצום בחשיבותו אותו יש לקדם, זהו הסדרת נושא עסקאות הטיעון בחקיקה, באופן שיוטלו מגבלות על סגירת הסדרים במקרים בהם אין הצדקה אמיתית לכך (דוגמת קושי אמיתי להוכיח אישומים מסוימים), בעיקר ככל שמדובר בעבירות חמורות כמו עבירות מין.
חשוב לא פחות: יש לעגן בחקיקה זו את מעמדו החשוב של הנפגע בשלב החשיבה על הסדר טיעון, לפני שלא ירחק היום והנורמה בענישת עברייני מין תהפוך להיות "עונש ללא עונש", והניסיונות לשכנע מתלוננים נוספים בעבירות מין לשתף פעולה עם רשויות החוק ייראו כלא יותר מאשר בדיחה עצובה, כשנפגעים כה רבים חשים כי לא רק שנפגעו בידי הנאשם אלא גם נבגדו בידי מערכת ה"צדק".
ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה , הקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
