פתרון לעוני? האיש שהציע לאכול ילדים

בשנת 1726 פרסם אחד, ד"ר למואל גוליבר, את ספר מסעותיו: "מסעות אל כמה אומות נידחות בעולם". הספר הפך, באופן מיידי, לרב מכר. גוליבר, חוקר ארצות נמרץ אך לאו דווקא שפוי, עבר במסעותיו מדינות רבות, וצבר הרפתקאות יוצאות דופן. הוא הגיע לארץ מאוכלסת גמדים, ועזר לה להתמודד מול אויביה. הוא אפילו כיבה שריפה בארמון המלך באמצעות מה שמכונה אצלנו בעדינות "כיבוי צופים".

בהמשך עבר גוליבר לארץ הענקים, ואפילו הגיע למדינה המאוכלסת על ידי סוסים מדברים. הספק יפה לדמות בדיונית. הכותב האמיתי לא היה גוליבר. הוא היה ג'ונתן סוויפט (Jonathan Swift). 

למרות שפירסומו הרב ביותר בא לו ככותב של "מסעות גוליבר", סוויפט ידוע גם בהתיחסויותיו לנושאים חברתיים וכלכליים של זמנו. ביניהם לסוגיית עוני ילדים.

להוגה הדעות, איש הכנסיה, הסופר והעיתונאי הזה לא היו ילדים. אבל באירלנד של זמנו היה כנראה הרבה מדי מהדבר הזה. קצבאות ילדים עדיין לא היו ואלפי ילדים רעבים הסתובבו ברחובות נגררים אחרי אימהותיהם הקבצניות.

לסוויפט היה פתרון: ילדים מיותרים? אין דבר כזה. תינוקות עניים יכולים להגיע למשפחות עשירות וכולם יהיו מרוצים. אך סוויפט לא התכוון לאימוץ במובן המוכר של המילה. 

נולדו לעוני?

הנה בעיה עקרונית: המקצצים טוענים שכל אחד צריך להיות אחראי לחיים של עצמו ולבנות משפחה בהתאם ליכולותיו הכלכליות. לכל היותר, הם מוכנים לממן קונדומים. המתנגדים לקיצוצים טוענים ששיקולים כאלה לא יאכילו את הילדים שכבר נולדו לעוני. הם טוענים שצריך לתמוך בעניים, כי כך עושה חברה נאורה, המאפשרת לאזרחיה שנקלעו לקשיים לעמוד על הרגליים.

באופן פשטני במקצת, ניתן לומר שסוגייה זו קשורה לתפישת תפקיד המדינה. השאלה הגדולה היא מה תפקידה ומה מקומה של המדינה בחברה תחרותית קפיטליסטית.

בעוד הניאו-ליבראליים (השמרנים התומכים בכלכלה חופשית) מצמצמים את מקומה של מדינת הרווחה, הרי שאנשי שמאל מנסים לשמור את תפקידיה כתומכת בשכבות החלשות, וגם בבני המעמד הבינוני.

אנשי הימין הכלכלי רוצים לעודד את ההורים לתכנן את המשפחה שלהם, וגם לעודד יציאה לעבודה, שהרי לא סביר שהרוב העובד במדינה יתמוך בקביעות בקבוצה שממעטת לעבוד. לכן, הם לא אוהבים קצבאות.

לעומתם טוען הצד השני שעניים רבים אינם כשירים לעבודה שתוציא אותם מקו העוני. הם טוענים שהשוק אינו כשיר לספק עבודה שתסייע בפרנסת הילדים. ושאולי לפני שמקצצים קצבאות בכלל, צריך לסייע בהכשרת האוכלוסיה לעבודה מתגמלת, ואפילו לייצר מקומות עבודה מתאימים.

ובכל זאת? מה נעשה בילדים העניים? לסוויפט היה רעיון. בחיבורו בעל השם הארוך והבלתי נסבל: "הצעה צנועה: כיצד למנוע את הפיכת ילדיהם של אנשים עניים באירלנד מלהיות לנטל על הוריהם, על המדינה, וכיצד להופכם למועילים לציבור", הציע סוויפט רעיון מהפכני.

עצוב לנו להסתובב ברחובות ולראות קבצניות וילדים עניים, כתב סוויפט, וכולנו יודעים מה קורה לאותם ילדים? הם הופכים לגנבים ולנטל חברתי. כל כלכלן יבין מיד; יש כאן בזבוז של משאבים. והרי מילדים ניתן להפיק כל כך הרבה. לכן מציע סוויפט, ואנחנו מתרגמים מאנגלית של המאה השמונה עשרה:

בקצרה, הציע סוויפט לשמור מתוך מאה ועשרים אלף ילד שנספרו באירלנד כעשרים אלף לצרכי רביה בעתיד. רבע מהם יהיו זכרים (וזה יותר ממה שאנו משאירים בבקר ובצאן לגידול, הוא מרגיע). יתר מאה האלף יוצעו למכירה כמאכל לעשירים ברחבי אנגליה.

ילד אחד יכול להספיק לארוחה טובה למשפחה, אולי אפילו עם אורחים. מעדן. ורצוי, הוא הוסיף, שהאם תניק בנדיבות כדי שילדיה יהיו שמנמנים.

כמעט מיותר לציין שסוויפט לא התכוון באמת שהעשירים יאכלו ילדים. זו הייתה סאטירה חברתית, מאמר שבא להדגיש פואנטה מסוימת באמצעות הקצנה או הגחכה. בישראל של ימינו, כמובן, הצעה כזו לא הייתה מתקבלת אפילו בתור סאטירה. בשר אדם לא היה עובר את הכשר הרבנות.

ד"ר אושי קראוס הוא מרצה לפילוסופיה של הכלכלה במסלול האקדמי – המכללה למינהל, וחוקר בתחום הכסף. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון גלובליים, והתנהלות משברית בשוק הפיננסים" יראה אור בהוצאת רסלינג באוגוסט 2010