שהק אותה

בחודש שעבר פירסמנו ביקורת חיובית מאוד על המסעדה־בר החדשה "פורטר ובניו", ומשתי סיבות:

1. הם פתחו שם יופי של מסעדה־בר.

2. שכחתי עכשיו.

בקיצור, בהתחלה רצינו לתת להם חמישה כוכבים, אבל בדרך התגלעה בעיה קטנה אך משמעותית: אנחנו מטומטמים, אז בטעות נתנו להם ארבעה כוכבים. אולי זה כי הם נמצאים ברחוב הארבעה, ואולי כי הגרפיקאי שלנו עובד בשביל ה"טמפל בר" וסגר את הכל מראש. אין לדעת עד שתחקיר האלוף יוגש לרמטכ"ל.

בכל מקרה, מיטב המוחות שביניכם אולי זוכרים שהפורטר מציע לא פחות מ־50 בירות מהחבית, עם ברזים שמסודרים זה לצד זה לאורך הקיר שמאחורי הבר. אלכוהול תמיד מעורר בנו השראה, ובדרך כלל גם זקפה, וזה נתן לנו רעיון: נלך לשם במטרה לשתות כמה שיותר בירות בפרק זמן מוגדר, והמנצח יוכרז כאלוף העולם הקצת מעורער של הפורטר. כלומר, לפחות עד שיגיע מישהו אחר - לאו דווקא מבלייזר - שישבור את השיא שלו.

כשיש לנו רעיון טוב אנחנו בדרך כלל מחכים עד שנשכח אותו, אבל הפעם החלטנו ללכת איתו עד הסוף. רק שזה עייף אותנו נורא, אז בסוף לקחנו מונית לרחוב הארבעה. החוקים היו פשוטים: כל מתמודד בוחר צד שממנו הוא מתחיל לשתות - ימין או שמאל - ומאותו רגע אסור לו לדלג על אף בירה בדרך עד שהוא פורש או עד שתם הזמן. מכל ברז יש לשתות כוס של 200 מ"ל בדיוק (אבל אין, אז שותים מכוסות של פלוס מינוס 220 מ"ל), הזמן המוקצב הוא שעתיים, והמנצח זוכה בכתובת נצחית על הקיר ובהנגאובר אימתני בקדימה של הראש. אחרי התחרות

 יוכל כל לקוח של הפורטר לגשת לבר ולבקש להתחרות בעצמו; אם יצליח לשבור את השיא שקבענו, יזכה בכתובת משלו שמכריזה כי הוא האלכוהוליסט מספר אחת, והוא לא ישלם על אף אחת מהבירות ששתה, שזה טוב כי הוא יצטרך את הכסף לאספירין. אם לא יצליח, יזכה בגרפס ניחומים.

חישוב שערכנו עוד לפני שהתחלנו לשתות - כל החישובים הטובים הם כאלה - מצא שבשביל לסיים את כל 50 הבירות על הקיר יש לגמוע 11 ליטר של נוזלים, שמכילים כ־750 מ"ל אלכוהול. זה מקביל פחות או יותר לשני בקבוקי וויסקי גדולים. אבל להבדיל מהאלכוהול המרוכז שבוויסקי, כאן כמות הנוזלים הגדולה הנוספת אמורה לעדן קצת את השפעת האתנול, כך שכל העניין אמור להיות יותר אפשרי מלרדת על שני בקבוקי ג'וני בשעתיים. מצד שני, זה בכלל לא קל לשתות 11 ליטר מים בשעתיים, שלא לדבר על מים מוגזים, שלא לדבר על מים מוגזים עם 750 מ"ל אלכוהול בתוכם.

לנוכח האתגר התחלנו להתאמן בבית בלילות, ועם כאבים קלים בצד הגיעו לפורטר שבעה מהגברים הכי שעירים שמצאנו: ליאור העורך, קמרלינג הממושקף, שאשו המזרחי, דור החיוור, ערן החירש, ערן השומע ואנוכי האנוכי. יואב, הבעלים, אירגן לכולנו כוסות, לקח זמן בחסות נוקיה E66 והוציא אותנו לדרכנו.

קמרלינג, שאשו, דור וערן החירש החליטו ללכת על אסטרטגיה שבונה על הנאה: הם התחילו מהצד השמאלי של הקיר, עם רביעיית סטאוטים על ההתחלה (אוהרז המצוינת, סלארה סטאוט הישראלית המעושנת והמשובחת, מרפיז אדומה שנמזגת מברז סטאוט ומרפיז רגילה). זאת התחלה קרמית, לא מאוד מוגזת ועם אלכוהול נמוך באופן יחסי, אבל היא רק מכינה אותך לבאות: אחרי הסטאוטים מגיעים שני לאגרים טובים ומרירים - סם אדמס ומכבי החדשה - אבל בדיוק כשאתה כבר מרגיש שהכל שטויות, מגיעה שמינייה של בלגיות שיכולות להפיל הכלאה בין אירי לססקוואץ'.

מצידו השני של הבר החלטנו אנחנו - ליאור, ערן השומע ואני - ללכת על יעילות. פותחים עם לינדמאנס קריק, מיץ דובדבנים על בסיס בירה מוזרה שהוא די טעים אם אתה מתייחס אליו כמיץ נטו, ומשם עוברים לתצוגה של סגנונות בירה. יש שם כמה חזקות מאוד, כמו טריפל קרמלית וקוואק - הבירה הכי חזקה שקרויה על שם קול שעושה חיה - וגם כמה לאגרים ובירות חיטה סטנדרטיות יותר, ועוד איזה מיץ על בסיס תפוח שבא ממש רע אחרי ארבע בירות נורמליות.

כולנו הקצבנו לעצמנו פחות או יותר שבע דקות פר בירה, והרעיון היה להגביר או להנמיך קצב לקראת הסוף, כשכל אחד מבין איפה הוא עומד או אם הוא עומד. אבל מעבר לזה הציג כל אחד מאיתנו גישה שונה לשתייה מהירה, שלקח לו מאות גרפסים לפתח: דור הגיע צמא, פתח חזק אבל מצא את עצמו שיכור כמו נער בגן ציבורי אחרי שש בירות על גוף חצי מיובש. ערן השומע שתה הרבה מים בבית, לא השתכר כמעט, אבל מתישהו התחילה לצאת לו בירה מהאף בזמן שהוא שתה אחת אחרת מהפה. השלישייה שפתחה בקריק סיימה אותו תוך דקה וחצי, אבל אחר כך חטפה בום של מרירות עם הסטרופראמן והקצב חזר למתוכנן.

קו השבר של רובנו, זה שגרם לנו לתהות בשביל מה אנחנו צריכים את זה, היה בבירה השישית. בשלב הזה כבר ישבנו על פלוס מינוס ליטר לשעה, וכל העסק התחיל להיות יותר עבודה ממה ששתייה צריכה להיות. הרביעייה שפתחה בסטאוטים דווקא שמרה על קצב אחיד לאורך כל הדרך, אבל בסופו של דבר אף אחד מחבריה לא הצליח לחצות את הרי השוף - המק־שוף השחור והלה־שוף המושלג - שעמדו חוצץ בפני החמישייה הרביעית על הקיר. קמרלינג, שהגיע הכי רחוק בצד הזה, החזיק בדקת הסיום בחצי כוס לה־שוף ביד (וביד השנייה את הפה שלו, כי ברח לו קצת קיא).

המנצח הגיע מצד ימין: ליאור, העורך של העיתון הזה והאיש היחיד שאנחנו יכולים לומר שהפסדנו לו בכוונה כי הוא בוס נקם (החלק הזה אמיתי), גמע 14 בירות - שהן יותר משלושה ליטר בקצת פחות משעתיים - ונעצר בסיידר אורגני מתקתק ואלכוהולי מאוד בשם ווסטונס, שהפה שלו לא הסכים לשתות אחרי המון בירה סבבה. אז שלושה ומשהו ליטר בירה בשעתיים. לכו תשברו את זה*.

• אין לראות בדברים המלצה לשתות יותר משלושה ליטר של בירה בשעתיים. בייחוד אם אתם עושים את זה וקורה לכם משהו 
  

בצאר לנו

טעמנו את וודקת הפרימיום Legend of Kremlin, שנמכרת במארז שייראה לכם כמו ספר. אפילו לפני שתשתו אותה, כן?

כבר עשרות שנים שהפולנים והרוסים מתווכחים ביניהם לגבי מקור הוודקה. הפולנים טוענים שהם התחילו להשתכר מדגנים מזוקקים במאה ה־15 לספירה;

 הרוסים מצידם אומרים שהם קיבלו את הוודקה במתנה כבר בסוף המאה ה־14, אחרי ניצחון על כמה איטלקים, ושב־1430 היה נזיר בשם איזידור שגר בקרמלין וזיקק את הוודקה הרשמית הראשונה. והשאלה הנשאלת היא למי אכפת.

אחת הוודקות שהרוסים מאוד אוהבים היא "לג'נד אוף קרמלין", פסגת ההיצע של מזקקת Itar מאז 2004, והוודקה הרשמית של משכן הנשיאות ובית הנבחרים הרוסי. יש האומרים שזה כי פוטין מחזיק באחוזים ממנה, אבל הם לא אומרים את זה לאורך זמן. הקרמלין עשויה מדגנים, מזוקקת בדוד לא פחות משמונה פעמים - עד לרמה של יותר מ־95 אחוזי אלכוהול - ואז מסוננת שבע פעמים ונחתכת בחזרה ל־40 אחוזי אלכוהול עם מי באר. ב־Itar טוענים שהוודקה מיוצרת על פי המתכון שקבע הנזיר איזידור, רק בשיטות מודרניות. לנו אין שום דרך לבחון אם זה נכון, אבל אנחנו כן יכולים לבחון את מה שיוצא להם.

אז ככה: זאת וודקה מאוד רוסית. חלקה אבל טיפה פלפלית באף, מעט אניסית בפה, עם סיום מתקתק של אותו פלפל - אבל חוץ מזה כמעט נטולת טעם וריח. ובכל זאת, למרות אינספור הזיקוקים והסינונים ולמרות היותה וודקה, יש לה אופי משלה. רוסי כזה, עם גוף די מלא, וגם חלקלקות ושמנוניות כמו שצריך. בסך הכל מדובר בוודקה מצוינת, אפילו אם כמו כל וודקה אחרת שעולה יותר מ־150 שקל, היא לא באמת שווה את המחיר שלה.

מה שקצת מרכך את התמחור הוא הערך המוסף של הקרמלין כמתנה, משהו שאף וודקה אחרת לא מציעה: היא מוצפנת בתוך מארז דמוי ספר עתיק, מעוטר ורחב

, נאה באופן מפתיע וגם לא נובורישי להפליא כמו שזה אולי נשמע או כמו שהז'אנר דורש. הספר נפתח בכמה עמודים שמספרים את קורותיו הספק־דמיוניות של הנזיר איזידור, ומשולב במפות של המנהרות הסודיות שמתחת לקרמלין. הבקבוק עצמו מעוטר ביד ומעוצב על פי המסורת הרוסית, ונח באשנב ייעודי שמגיע אחרי כמה עמודים. אז אם אתה מסוג האנשים שחושבים שזה רעיון טוב להוציא 300 שקל על מים עם אלכוהול, הקרמלין היא וודקה טובה עם מארז מתנה לגיטימי שייתן עבודה בכל ארון משקאות. או ספרים.

• Legend of Kremlin. מחיר: 229 שקל ל־750 מ"ל. להשיג בחנויות היין ובנקודות המכירה השונות