פושעי אוסלו לדין

אומות רבות במרחבי איגוד השידור האירופי ניקו עצמן הלילה מחשד אנטישמיות, וצריך להודות לידידינו הגרוזינים, האזרים, הבוסנים, הפינים, האוקראינים ושאר בני-תרבות שזרקו כמה נקודות לעברו של הראל סקעת.

סקעת. יותר מדי נציגים היו דומים לו (צילום: ערוץ 1)

כידוע, זה לא הספיק. למה ומדוע, בוכה לבו הפצוע של פטריוט האירוויזיונים, זה שמסרב מדי שנה להודות בגחמנותם המתמשכת של המסמסים:

למה דווקא זכה שיר כלומניקי, בביצועה של הקלולסית הקטנה מגרמניה, כשאפשר היה להצביע ל"מילים", בלדה נוגה וגדולה מהחיים שמתפתחת לקרשצ'נדו היסטרי עם אוסף מבעים מיוסרים של סקעת, שבסוף נראה כאילו הנחיתו לו פטיש-חמש-קילו על הרגל?

הצרה היא שהבמה באוסלו זכתה לארח השנה יותר מדי תואמי-סקעת, שכאילו ירדו מחללית-אם אחת. הם היו בחורים כהי שיער, מצוידים בבייבי-פייס בלתי מאיים בעליל וביכולת להתענג על ייסורי אהבה מדומים, וגם - לפעמים - להתעלות לכדי אופטימיות זהירה באשר לסיכויי האהבה.

• אירוויזיון 2010 - הסיקור המלא ב-ynet
  

הבחור הקפריסאי והבחור האנגלי, העלם הבלגי והבחור הספרדי עם הגומות והמריונטות האנושיות, המותק הרוסי שהיה תואם סקעת מזוקן ונוגה לא פחות ממנו אבל מצויד ביכולות קוליות טובות משלו, ואפילו הבחור הנורבגי בעל הרקע בזמרה אופראית שהפליא לעלות לגבהים, היו כולם פרי אותו חלום עיוועים שאין דבר מצליח כמו ההצלחה. בשנה שעברה הצליח אלכסנדר ריבק עם הבייבי-פייס שלו, אז השנה שיבטו כמה כאלה ושיגרו אותם לאוסלו. אופס, לא עבד.

משגלים באוויר

יש בערך חמש נוסחאות לשיר ארווויזיונים מצליח, וכולן שוייפו ושוכללו לתפארת עוד במחצית שנות ה-70. לייזרים משוכללים, מאווררים תעשייתיים שפורעים את שיער הבנות (השנה הן היו שחורות שיער וגאליות. הבלונד כמעט נכחד), תאורה מענייינת ומופעי פירומניה חדשניים לא הוסיפו שום משתנה לנוסחה.

הזוכה הגרמניה לנה. אז מה הנוסחה? (צילום: Alan Douit)

לפעמים אפשר לזכות באמצעות שיר אהבה ענוג. לפעמים נדרש הו-הא-ג'ינגיס-חאני במסורת עדות הדאנס. לפעמים ההיסטריה עובדת. במקרים מועטים בלבד שירים שמתחזים ליצירות רוק מתוחכמות יוכלו להעפיל לפסגה, ורוב הזמן אי אפשר יהיה לזכות בעזרת שירים שמחים כמו אלה-אולה-אולה הצרפתי, שצפוי לו עתיד מזהיר כג'ינגל של משרד הקליטה: עלה עולה עולה - לא גאוני?

אחד אחד עלו מחזיקיהן של הנוסחאות השונות ועשו כמיטב יכולתם, בצירוף של יותר מדי זמרי ליווי שעושים גלגלונים וקזצ'וק על רצפת הבמה, יותר מדי אסונות אופנה (האוקראינית והארמנית, הסרבים והטורקים), יותר מדי תנועות של משגלים באוויר ויותר מדי חיוכים מאולצים של המנחים וראשי ועדות השיפוט הלאומיות, שמלקקים למארחים מדי שנה.

"וואט א גרייט שואו", חזרו ואמרו, כשנדמה היה שהנורבגים דווקא הלכו על איפוק בתפאורה ונדיבות בזיקוקים ודיברו אל הקהל בטון דידקטי של ערוץ הופ.

וזהו, נגמר, עם הגרמניה הקטנה שלא מאמינה למזלה הטוב. בשנה הבאה יהיו הרבה תואמות שלה.

אגב, גם לנו יש אחת שנראית ומתנועעת קצת כמוה. קוראים לה דניאלה פיק. ואולי, יאמר הפטריוט שמסרב להירגע והאדרנלין עוד רוגש בו, זה בגלל המפה שלא הראו בחצי גמר, ובגמר עשו טובה והראו -אבל בלי יהודה ושומרון. כדאי להבהיר לפטריוט שבניגוד להלמות לבו ורגשותיו הלאומיים, מעולם לא היתה ממשלה בישראל שסיפחה את השטחים הללו והפכה אותם לחלק אינטגרלי מהמדינה, כך שברור שהאנטישמיות מתחילה מבפנים, ויש להעמיד את פושעי אוסלו לדין, ויפה שעה אחת קודם, לפני השנה הבאה בברלין.