סבתא ספריי ומלחמתה בצלבי הקרס
מדבקה על שלט גבוה? היא מטפסת על גדר כמו תלמידת בית ספר ותולשת. כתובת על מכסה ביוב מזמינה להפגנה? היא שולפת גרפיטי משלה. מגרמניה עד מדגסקר, בגיל 64, אירמלה מנש-שרם כבר חיסלה 80 אלף סמלים ניאו-נאציים. והיא אפילו לא יהודייה. הצטרפנו אליה לסיור ברים בברלין
ביום עבודה שגרתי בשנת 1986 חיכתה אשה גרמנייה בשנות הארבעים לחייה בתחנה הסמוכה לביתה שבוואנזה, האגם הנודע בפאתי ברלין. האוטובוס חרג מעט מהדיוק הגרמני האופייני, וכך לאשה, שהייתה בדרך לבית-הספר לילדים נכים שבו לימדה, היה זמן להציץ בכתובות שמילאו ולכלכו את התחנה. באחת מהן הופיע כיתוב קטן: "חירות לרודולף הס", סגנו של היטלר שריצה אז מאסר עולם בכלא שפנדאו לא הרחק משם בברלין - ממתין למותו שיבוא שנה אחר-כך. האוטובוס בסוף הגיע, אך הסטיקר הזה, שהודבק על-ידי ניאו-נאצים, לא נתן מנוחה לאירמלה מנש-שרם.
כשחזרה לכיוון הבית כעבור עשר שעות, וראתה שהכיתוב עודו במקומו, היא החליטה להסיר אותו. "הטרידה אותי כל היום השאלה: איך לא עשית עם זה כלום? חשבתי על כל אותם האנשים שעוברים ליד הכתובות הללו וממשיכים בדרכם, וידעתי שאני לא יכולה להיות כזו".
לרבים זה עשוי להישמע מוזר, אך באותו רגע מכונן החליטה מנש-שרם, כיום בת 64, להקדיש את חייה למטרה הזאת בדיוק. ב-24 השנים האחרונות, תוך שכלול הציוד והיכולות, האשה הנמרצת ואפורת השיער - שאינה יהודייה - הפכה לסיוט של גלוחי הראש בברלין. היא מרססת, עוקרת, מנקה ומתעדת מדי יום ביומו את הכתובות הניאו-נאציות ברחבי העיר. ומי כמוה יכול להעיד עד כמה רחבה הגזענות והאנטישמיות, שמסרבת לעזוב את גרמניה גם היום.
"הפוליטיקאים שלנו מדברים הרבה על סוף לגזענות, על סובלנות ועל "מולטי קולטי" (סלנג גרמני לרב-תרבותיות). "אבל את מה שקורה בפועל ובשטח אני רואה מדי יום. כאשר אני מודיעה למשטרה על צלבי קרס שראיתי בסיור, אני לפעמים מחכה שבוע, שבועיים, שישה - הרשויות כאן לא עושות כלום. בסוף אני הולכת לנקות בעצמי".
מודיעין על חגיגה של גלוחי ראש
הצטרפתי אליה באחד מימי שישי. לכל יום יש לה אזור אחר בברלין, שמשתנה על פי "הערכות מודיעיניות" הנקבעות על פי ניסיונה הרב: היכן לדעתה "חגגו" גלוחי הראש בלילה הקודם. לאחר התלבטות בין מספר שכונות, היא מודיעה בטלפון שנצא מתחנת הרכבת שונבאיידה (Schöneweide) בשעה עשר בבוקר. אף שהקדמתי בעשר דקות, אני מוצא את מנש-שרם כבר ממתינה על הרציף, תיק פשוט בידה ועליו הכיתוב באדום: "אחד במאי ללא נאצים לתמיד". למעילה צמודה סיכה, עליה רשום בגרמנית: "נגד נאצים".
כבר מהרגע הראשון מתגלה האקטיביסטית בת ה-64 כנמרצת וחדורת מוטיבציה, שמדברת יותר מכל בת 17 סוררת שההורים מסתכלים עליה ושואלים: אבל מה תעשי עם זה כשתהיי גדולה? בדיוק כמו ביום ההוא, ב-1986 בוואנזה, היא משוכנעת - כנראה בצדק - שאם לא תבצע בעצמה את העבודה השחורה הזו, לא יהיה מי שיעשה.
אם לא היא אז אף אחת: אירמלה שולפת ספריי (צילומים: הדר שטול)
אנחנו יוצאים לסיור באזור שניכר עליו מיד כי הוא מוזנח ועני, מהסוג שזרים ותיירים לא ירצו להסתובב בו בזמנם הפנוי. בר מצליח שנקרה בדרכנו נקרא "Zum Henker", או בתרגום חופשי: "אל התליין", עם לוגו דמוי גולגולת. אבל לשמחתנו השעה היא שעת בוקר, הבר הניאו-נאצי סגור, והנה משימה ראשונה: צלב קרס שניסו כבר למחוק אותו, אך לא לחלוטין הצליחו, לפחות לא לשביעות רצונה של מנש-שרם. בשליפה מהירה היא מוציאה את מיכל הגרפיטי השחור ומסננת לעברי בחיוך ש"המקצוענות באה מהניסיון". לראות אשה בת 64 מרססת גרפיטי זה לא דבר שאתה בהכרח מצפה לראות בחייך - אבל בברלין כמו בברלין, גם זה קורה, ומתקבל בשוויון נפש על-ידי העוברים ברחוב.
אדום ולבן, זה הצבע שלה
ממשיכים הלאה עוד שעה ושעתיים בשונבאיידה. מדבקה ניאו-נאצית על שלט גבוה? מנש-שרם מטפסת מיד על גדר, כמו הייתה תלמידת בית-ספר יסודי, נעמדת ותולשת אותו. פרסומת להופעה של להקה "זרה", לא גרמנית, שכתובת אס.אס נחרטה עליה ופני הזמרים הושחתו? חוצים את הכביש ומגרדים אותה בעזרת הכלי המיוחד שבתיק. גרפיטי אדום על מכסה ביוב מזמין להפגנה ניאו-נאצית? לאקטיביסטית כסופת השיער יש ספריי משלה, כהה יותר. כמי שפועלת בסביבה שמרובה גם בשלל סטיקרים וגרפיטי אחרים, לא גזעניים - מנש-שרם כבר מזהה ומכירה מרחוק את הכתובות השונות. שחור, אדום ולבן, למשל, הם לרוב סימן היכר לסטיקרים ניאו-נאציים; כשמנש-שרם רואה את הצבעים האלה, היא מגבירה עירנות.
את ההוצאות הנדרשות - רכישת תרסיסים, אצטונים למחיקה, תשלומי נסיעות והכלים המיוחדים שנמצאים אצלה תמיד בתיק - מממנת מנש-שרם מהחסכונות האישיים שלה, כלומר מהפנסיה שהיא מקבלת, או מהמשכורת שנשארה מהימים בהם לימדה ועבדה. כשהחסכונות נגמרים - וזה קורה לא מעט בפעילות הרציפה הזאת - היא מקבלת לעתים סיוע מ"הקבוצה למען השלום" בצלנדורף, ברלין. מהרשויות הרשמיות בגרמניה היא ביקשה בעבר עזרה במימון הפעילות, אך אלה סירבו, למורת רוחה.
למרות הסירוב לממן אותה, היא קיבלה ב-2006 פרס מטעם הממשל הגרמני על "פעילות אקטיבית למען דמוקרטיה וסובלנות", ושנה לפני כן את פרס אריך קסטנר על מה שהוגדר כ"אומץ הלב האזרחי שלה".
שיעור בסובלנות
במשך השנים היא מתעדת ביומן את הפעילות מדי יום ביומו: יש לה בבית יותר מ-12 אלף תמונות של כתובות גזעניות שהיא הסירה, חלקן בהחלט לא קלות לעיכול. על פי הרישומים שהיא מציגה, מ-1986 היא "הרגה" כלשונה לפחות 80 אלף תוצרים ניאו-נאצים שונים ומשונים. הסך העצום הזה משקף עבודה לא בברלין לבדה, אלא ברחבי גרמניה, בפולין, בצרפת, בלוקסמבורג ובבלגיה. אפילו במדגסקר, האי החביב עליה לטיולים והמקום שבו לדבריה היא מוצאת את השקט, נדהמה מנש-שרם לגלות בשדה התעופה כתובת ניאו-נאצית. אם לרגע תהיתם, גם אותה "ניקתה" והוסיפה ליומן.את התיעוד הרב שמנש-שרם אוספת היא לא רק שומרת בביתה: כיום היא עורכת סדנאות לתלמידים גרמנים, בעיקר בכיתות נמוכות. היא מציגה להם באופן ישיר ובלתי אמצעי את גילויי הגזענות הבוטים ביותר, והם מתבקשים להפוך אותם ב-180 מעלות למיצג של סובלנות. כך, הכיתוב "יהודים קדימה לתנור", שמצאה מנש-שרם ברחוב, הפך בכיתה ל"פיצה קדימה לתנור", עם ציור של המאכל שהכינו הילדים (ראו תמונה); הכתובת המוכרת מימים חשוכים "יהודים החוצה" (Juden Raus) הוחלפה בסדנא ב"לאתגר את הצעירים" (Jugend herausfordern). את המיצגים הללו, פרי העבודה עם ילדים, הפכה מנש-שרם לתערוכה שאיתה היא עוברת ברחבי אירופה.
"פיצה לתנור", במקום. שיעור לתלמידים
מקום רלוונטי במיוחד שבו הוצגה התערוכה היה בכנסיה שצמודה למחנה הריכוז דכאו. "המטרה שלי היא שאנשים לא רק יצקצקו בשפתיים כשהם מבקרים במחנות ויגידו ש'מה שהיה זה פשוט נורא', אלא להראות לאנשים שהנה, זה מה שקורה היום ליד הבית שלכם. הפאשיזם והגזענות נמשכים, ואסור לנו בשום פנים ואופן לתת למה שהיה כאן לחזור". אגב, המוזיאון היהודי בברלין, מספרת מנש-שרם, סירב להציג את התערוכה שלה.
בשנאה לא נלחמים עם שנאה
בישראל היא מעולם לא ביקרה, פשוט כי אין לה כסף - את הכל היא מעבירה לפעילויות ה"ניקיון" של ברלין, או דברים הנלווים להן.
למנש-שרם, אשר מגדירה עצמה פצפיסטית ובעבר הייתה פעילה פוליטית
במפלגת הירוקים ובאמנסטי, יש בהחלט מה לומר על ישראל ומדיניותה הנוכחית, "כמו שיש לי מה לומר על דברים שגרמניה ואנגליה עושות". אך היא שבה ומזהירה את השומעים מפני הגבול שבין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין שנאת יהודים. "כשהייתי בנירנברג בא אליי בחור ואמר, 'אבל תראי מה שהיהודים עושים לפלסטינים'. עניתי לו שמוטב לו להישמר מההחלפה הזו של פעולות של ישראל עם ההכללה 'יהודים'. זוהי אנטישמיות. ובכלל, אני תמיד אומרת שבשנאה אי אפשר להילחם עם שנאה".
במסגרת פעילותה היא נתקלת גם בשלל ביטויי גזענות ושנאה כלפי מוסלמים, ביחוד בכתובות כמו "טורקים החוצה". מנש-שרם מספרת: "כשאני מדווחת על גרפיטי ספציפי נגד יהודים, אז הרשויות אולי עוד יבואו וינקו. אם הכיתוב הוא נגד מוסלמים, אז ממש לא אכפת להם. יש לי בהחלט בעיה עם העניין הזה".
על שנאת טורקים מגיבים עוד פחות
כשרואים אותה מסתובבת ופועלת לבדה, לצד גלוחי הראש המאיימים, קשה שלא להתפלא על אומץ לבה. היא משיבה שאינה מפחדת: "ניאו-נאצים עושים לי סימנים של מוות עם היד על הצוואר, שולחים אליי תמונות של היטלר בדואר, ופעם גם כינו אותי 'זונה שהתחתנה עם ניגר' (מנש-שרם נשואה ב-11 השנים האחרונות לגבר שחור). עניתי להם שאם זה רק היה אפשרי, הייתי מתחתנת עכשיו עם עוד עשרה שחורים", היא אומרת בחיוך, ממשיכה אל צלב הקרס הבא.
לפנייה לכתב/ת 
