הממלוכים: בעקבות חיילי העילית של הזמן העתיק

בסוף המאה ה-12 לספירה, אחרי קרב קרני חיטין ומסע הצלב השלישי, נותרו ממלכה צלבנית חלשה בחוף הארץ ישראלי והפניקי, ממלכה צלבנית נוספת בקפריסין, שתי נסיכויות צלבניות קטנות בחוף סוריה וכמה סולטאנויות חלשות שנוסדו על ידי האיובים, יורשי המנהיג האגדי צלאח א-דין. את המצב שנוצר ניתן לדמות לצמד מתאגרפים תשושים שנותרו לעמוד על הזירה כאשר שום צד לא מסוגל להכריע את יריבו. מעת לעת הם ניסו להכות זה את זה, אולם כמו המתאגרפים, לפעמים כלל לא פגעו ביריב, וכאשר עשו זאת היו המכות חסרות עצמה ולא הצליחו להפיל את היריב.

הצלבנים ניסו מעת לעת ליזום פעולות מלחמתיות נגד יריביהם, אולם אלה, שהעריכו שלא יוכלו לעמוד מול הלחץ של הצלבנים, העדיפו להחריב את ביצורי הערים והמבצרים שעליהם הם השתלטו במהלך כיבושי צלאח א-דין, וגם כאלה שבנו ביזמתם. הצלבנים מצדם, שהיו אף הם מודעים לחולשותיהם, המתינו למסעי צלב מאירופה אשר לדעתם היה בכוחם להכריע את הכף לטובתם. עם זאת, לאור ההתחמקויות החוזרות ונשנות של המוסלמים מעימות חזיתי, העדיפו הצלבנים לנסות לכבוש את מצרים, ועל ידי כך לפתור את הבעיה מהשורש.  

חצר "סהאן" באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. אלפים פוקדים אותה מדי יום

שני ניסיונות לכבוש את מצרים, במסע הצלב החמישי ובמסע הצלב הראשון של המלך הצרפתי לואי התשיעי, כשלו. הראשון בשל דחייה צלבנית של הצעות שנראו על פניהן נדיבות מאוד מצד שליטי מצרים (החזרת כל שטח הממלכה מלפני קרב קרני חיטין, פרט לעבר הירדן המזרחי, לצלבנים, פיצוי כספי ושביתת נשק ארוכת טווח), והשני בשל כישלון צבאי שנבע כנראה מהרפתקנות יתר.

על אף כישלון מסע הצלב החמישי השיגו הצלבנים בשלושת העשורים שלאחריו הישגים משמעותיים, שנבעו מהפירוד הגובר שבין הסולטאנויות האיוביות. אלה העדיפו לכרות בריתות עם הצלבנים כדי להחליש זו את זו, מאשר להילחם נגד האויב שנראה למתבונן ממרחק הדורות כיריב העיקרי שלהן, הצלבנים. לשם כך לא היססו שליטי הסולטאנויות להעניק לצלבנים שטחים נרחבים ולשתף עמם פעולה כדי לגבור איש על אחיו (לעתים היה אכן מדובר באחים ממש).

בשנת 1248, כאשר יצא לואי התשיעי "הקדוש" למסעו, נדמה היה שהנה מגיעה שעתם הגדולה של הצלבנים: המלך האדוק בדתו יצא בראש צבא גדול במטרה להנחית מכה ניצחת על השלטון האיובי במצרים. הוא לא רק נתפס על ידי בני דורו כמנהיג צבאי שהיה ביכולתו להביס את האויב המוסלמי אלא גם כצדיק שראוי היה שזכות זו תתגלגל לידיו.

מסיבות שונות המסע שהחל כסיפור הצלחה הסתיים בכישלון איום ונורא; המוני חיילים צרפתים נהרגו בקרב, והמלך עצמו נפל בשבי. ההלם והתדהמה במחנה הנוצרי היו עצומים. איש לא העלה על דעתו תבוסה כה מוחצת ומשפילה. לואי שוחרר מהשבי בזכות תשלום כופר אדיר, ופנה לביצור הערים והמבצרים הצלבניים שנותרו עתה חשופים. עם זאת, חלפו כ-40 שנה עד שהמוסלמים גירשו באופן סופי את הצלבנים ממאחזיהם באזורי החוף המזרחי של הים התיכון.

חזית הכניסה לקברי השליטים הממלוכים. פאר הארכיטקרטורה הממלוכית

סיבה חשובה לעיכוב זה הייתה הטלטלה שעברה על העולם המוסלמי במקביל לסוף מסע הצלב הזה. סיום המסע סימל גם את קץ שלטונה של השושלת האיובית, תחילה במצרים ולאחר זמן גם בשאר המזרח התיכון. את מקומם של שליטים אלה, שהוכח שאינם מסוגלים להגן על נחלותיהם, תפסה שושלת מיוחדת במינה – הממלוכים, שהיו עבדים שהוכשרו כלוחמים. תופעה זו, של עבדים-לוחמים, הייתה נפוצה בעולם המוסלמי מזה דורות. אולם עם היחלשות השלטון האיובי, בעיקר במצרים, הם הפכו להיות המשענת העיקרית של השלטונות. במהלך מסעו של לואי התשיעי נרצח השליט האיובי על ידי ממלוכים מצבאו.

אלמנתו שג'ר א-דור הצליחה להסתיר את העובדה הזאת מרוב הצבא, שעה שקראה לבנו לתפוס את השלטון. אולם הבן נרצח זמן קצר לאחר מכן על ידי הממלוכים של אביו, ובכך בא הקץ על השלטון האיובי. האמיר אייבכ, שנשא לאישה את האלמנה כדי לזכות בלגיטימיות שלטונית, נרצח כמה שנים מאוחר יותר, כנראה על ידה (היא בכל מקרה הורשעה ברציחתו והוצאה להורג). כך קמה לה שושלת חדשה ששלטה במצרים, בארץ ישראל ובסוריה במשך כ-250 שנה.

כיצד הפכו עבדים למלכים?

מי היו הממלוכים? הם החלו את חייהם בערבות מרכז אסיה, ומשם הם נלקחו בילדותם והובאו כעבדים אל ארצות האסלאם, אוסלמו, קיבלו הכשרה צבאית והפכו לחיילי עילית ביחידות מיוחדות להם. בסופו של התהליך נוצרה תלות מוחלטת של שליטי מצריים האיובים בצבא הממלוכים שלהם.

תלות זו באה לידי ביטוי בכך שאף על פי שהיו עבדים במוצאם, הם נשאו בחלק ניכר מתפקידי הפיקוד על הצבא. היחידה שמתוכה באו אייבכ, ולאחריו הסולטאנים הממלוכים במשך כ-130 שנה, נקראה בחריה, על שם מיקום הקסרקטין שלהם באי בנילוס, בסמוך לקהיר. הם היו חזקים ומלוכדים, ולא היה כוח שיכול לעמוד מולם. כללם של דברים, עלייתם לשלטון באמצע המאה ה-13 הייתה הבשלה של תהליך ארוך טווח שבסופו הם החליטו לעבור אל קדמת הבמה ולסלק את השליטים הקודמים.

בנייה אסטרטגית. מצודת צפת (צילומים: שרון רגב) 

הניצחון על הצבא הצרפתי העניק לממלוכים יוקרה רבה. בספטמבר 1260, בקרב עין ג'לות (שמו הערבי של מעיין חרוד שבעמק יזרעאל), עצרו הממלוכים את המונגולים שאיימו להשתלט על העולם המוסלמי. עד אז הספיקו המונגולים להשתלט על המרחב הפרסי ולכבוש את בגדד ודמשק. העובדה שהממלוכים הצליחו להביס את המונגולים הבלתי מנוצחים עד אז, תרמה רבות לדימוים ככוח היחיד שהיה באפשרותו להציל את האסלאם בשעתו הקשה. בשנים שלאחר מכן השתלטו הממלוכים על שטחים נרחבים בארץ ישראל ובסוריה, ולקראת סוף המאה, בשנת 1291, הם הצליחו לגרש את שרידי הצלבנים. כוחם הצבאי שתורגם לניצחונות מפוארים זיכה את שלטונם בלגיטימיות ציבורית.

הממלוכים לא התבססו רק על כוח צבאי ועל יוקרה שנבעה מניצחונות מזדמנים. הם השקיעו רבות גם בהיבטים הדתיים של ממלכתם. אולי מפאת היותם מוסלמים חדשים, רבים מהם היו קנאים לדתם. הם הגבילו באופן ניכר את זכויותיהם של "בני החסות" (יהודים ונוצרים), עודדו התאסלמות, השקיעו במוסדות ללימודי דת האסלאם, בנו מבני דת מרהיבים, ועל ידי כך הפכו את הארצות שבהן שלטו לקיצוניות יותר. מנהיגי הדת גמלו להם מצדם בתמיכה.

גם בצד המינהלי הם בנו מערכת חדשה. בכמה אזורים הם ייסדו מוקדי שלטון חדשים, סללו את דרך הדואר הממלכתית ובנו לאורכה אכסניות.

הממלוכים, שכאמור הגיעו למצרים כילדים, הנהיגו שלטון שבו, ככלל, למעט חריגים, לא הונהגה ירושה. זו גישה מעניינת כי היא פתחה פתח בפני מי שמוכשר יותר להגיע לכס השלטון. כידוע, יש בהיסטוריה דוגמאות רבות לבנים שעלו לשלטון רק משום שנולדו לאנשים הנכונים, והרסו כל מה שאבותיהם בנו בעמל רב. עם זאת, כאשר מונח על הכף השלטון, שמשמעותו היא עצמה וממון רב, הרי שמן הסתם בשעת בחירה נוצרו כל מיני קואליציות של בעלי עניין שהעדיפו מועמד לא רק בשל כישוריו העודפים.

מצודת נמרוד. המצודה הממלוכית השלמה ביותר ששרדה בארץ

גם כשהממלוכים היו בשלטון, הם המשיכו לייבא ילדים מארצות המוצא שלהם, כדי שיעברו את אותו המסלול שהם עברו. מדהים לחשוב שבאופן תאורטי ילד שעוד לא מלאו לו עשר שנים, שהובל בספינת עבדים (במקרים רבים של איטלקים שהיו בעלי נכסים ועניין בממלכת הצלבנים), נשא עמו את שרביט הסולטאן העתידי של האימפריה.

החברה הממלוכית הייתה צבאית באופיה. ראשיה היו קצינים מצטיינים, ואלה שהיו תחתיהם היו נאמניהם ודמויות בולטות בהייררכיה הצבאית. במקביל הם היו אדוקים בדתם. שילוב זה תרם רבות לביצור שלטונם במשך שנים ארוכות.

קברו של שליט מצרים הממלוכי מהמאה ה-15, הסולטן אל-אשרף קאית ביי 

ארץ ישראל בתקופה הממלוכית

כשאנחנו מטיילים ברחבי ישראל אנחנו רואים שרידים צלבניים כמעט בכל אתר חשוב: בעכו, בקיסריה, באשקלון, בארסוף, בציפורי, בבניאס ובעוד עשרות אתרים. תקופה זו כל כך בולטת לעין, עד שהיא מאפילה במידה רבה על התקופה שבאה בעקבותיה. כשמשווים את שפע האתרים הצלבניים לתקופה הממלוכית, התחושה הראשונה היא שמדובר בתקופה של ירידה יישובית דרסטית. התחושה הזאת מוצדקת באופן חלקי: ממלכת ירושלים הצלבנית הייתה "ממלכה ארץ ישראלית".

היא הייתה מוקד לפעילות בין-לאומית ענפה. נכון שחלק ניכר ממה שקרה כאן באזור במאות ה-12 וה-13 נקבע בארצות רחוקות ומשקף מערכות יחסים פנים אירופיות, פנים נוצריות, פנים מוסלמיות ובין העולם המוסלמי לאירופה, אבל ארץ ישראל הייתה עדיין שחקן חשוב בזירה במשך עשרות שנים. בתקופה הממלוכית הפכה ארץ ישראל לחלק פחות חשוב במערכת השלטונית הממלוכית. היא הייתה גשר יבשתי בין מצרים לבין אסיה, והיחס אליה היה בהתאם. ובכל זאת יש ברחבי הארץ עדויות רבות לבנייה ממלוכית.

יתר על כן, חלק משמעותי מהדימוי הממלוכי מבוסס על העובדה שהממלוכים החריבו את ערי החוף במקביל להשתלטותם על הארץ. ערים בנות מאות ואלפי שנים, כמו אשקלון, יפו, ארסוף, קיסריה ועכו הפכו תחת שלטונם לעיי חרבות. ניתן להניח שהעובדה שכיום רוב האוכלוסייה היהודית של מדינת ישראל מרוכזת באזור החוף נזקפת במידה רבה "לזכותם" או "לחובתם" (תלוי את מי ששואלים). צריך לזכור, שבמשך דורות רבים המראה הראשון שנגלה לעיניהם של צליינים, חוקרים ומבקרים בארץ ישראל היה של ערי החוף החרבות והשוממות. 

ח'אן ג'ב יוסף. לפי המסורת זהו הבור שאליו הושלך יוסף (צילום: יוסי קצורין)

הממלוכים שינו את המבנה המינהלי של ארץ ישראל. היא חולקה לשני אזורי מינהל שמרכזיהם היו עזה בדרום וצפת בצפון. כבר במהלך הזה היה משום חידוש גמור: עזה הייתה אמנם עיר חשובה בדרום ארץ ישראל במשך דורות רבים, אולם דומה שמאז תקופת המקרא היא לא הייתה מרכז של שלטון על שטחים נרחבים. העיר עצמה, שבשונה מהמצב בימינו לא הייתה על קו החוף, נבנתה מחדש על ידי הצלבנים כ-120 שנים מוקדם יותר. היא זכתה לתנופת בנייה רבה והפכה לעיר חשובה יחסית.

באשר לצפת, זו בעצם העיר האחרונה שנוסדה בארץ ישראל לפני העת החדשה. הצלבנים הם אלה שהפכו אותה למרכז מינהלי חשוב, אולם בתקופה הממלוכית היא הפכה לבירה המינהלית של צפון ארץ ישראל.

עלייתן של שתי הערים האלה סימנה את ירידתן של ערים רבות אחרות. בדרום - אשקלון ויפו ננטשו לדורות, לוד ורמלה היו לעיירות קטנות, כמו גם חברון. אף ירושלים שממלוכים רבים השקיעו בה הון רב בבנייה מפוארת לא הייתה חשובה במיוחד. בצפון הוחרבו טבריה וציפורי, וכמובן גם ערי החוף. שכם הייתה העיר היחידה ששמרה על מידה של חשיבות, אם כי אף היא פחותה מאשר בדורות קודמים.

דרך הדואר

כאמור, הממלוכים ייחסו חשיבות מרובה למעבר היבשתי ממצרים לסוריה ומשם ללב אסיה. שאיפתם הייתה להשתלט על כל המרחב היבשתי שבין מולדתם שבמרכז אסיה לבין מצרים, אולם הם לא הצליחו בכך.

ארכיטקטורה ממלוכית בירושלים (צילומים: שרון רגב)

הדרך לשמר את המינהל באופן אפקטיבי הייתה יצירת מערכת תקשורת סבירה בין קהיר לבין סוריה. לשם כך הם יצרו מערכת דואר מוצלחת. לא צריך להתבלבל, זו לא מערכת שנוצרה להיטיב עם תושבי ארץ ישראל או סוריה. היא נועדה להבטיח זרימת מידע שוטפת בין אגפי השלטון השונים. גם הביטוי "דרך הדואר" איננו מרמז על כך שהדרך הייתה סלולה לכל אורכה. הדרך הסתמכה בעיקר על ח'אנים שהיו מפוזרים לאורך הדרך. במקומות אלה יכלו עובדי הדואר לנוח, להחליף סוסים, להעביר ולקבל מידע וכו'. כמובן שמקומות אלה היו מוגנים מספיק. צריך לזכור שבמהלך התקופה הממלוכית ארץ ישראל חדלה להיות קו חזית. כתוצאה מכך לא היו בה כוחות צבאיים גדולים ומבצרים חשובים. הכוחות שהיו בה נועדו בעיקר לשיטור: להגן על מוסדות השלטון ובמידה מסוימת על האוכלוסייה.

הדרך הזאת עברה במהלך הדורות בכמה נתיבים, שהמרכזי בהם היה זה של הדרך הבין-לאומית המכונה בפי העם "דרך הים". הם השתנו בעקבות שינויים במצב הגאו-פוליטי ובסדרי העדיפויות של שליטי המדינה הממלוכית.

ארכיטקטורה ממלוכית בירושלים

ירושלים

כאמור, ירושלים הממלוכית הייתה עיר משנית בחשיבותה מבחינה מינהלית. עם זאת, היא הייתה עיר חשובה יחסית מבחינה דתית. חשיבות זו באה לידי ביטוי הן בבנייה מוגברת של מבני דת ברחבי העיר והן בהגבלת פעולותיהם של היהודים והנוצרים בשטחה. מפאת חשיבותה היחסית שהו בירושלים מעת לעת פקידים רמי מעלה בממלכה הממלוכית. אלה בנו בה מדרסות, כלומר בתי הוראה לדת האסלאם; ח'אנקות וזאויות, מקומות כינוס ותפילה של צופים; מבני קבר מרשימים, אכסניות לעולי רגל. בנוסף שיפצו הממלוכים את אמת המים לירושלים, בנו שווקים ומרחצאות ועוד. הם בנו מבנים לא מעטים על הר הבית ושיפצו אחרים. תנופת בנייה זו בולטת מאוד בכמה אזורים בעיר, בראש וראשונה בהר הבית וממערב לו.

ברקע: מסגד מוחמד עלי שבמצודת אל-קלעה

הממלוכים, כמוסלמים אדוקים, אסרו גם כן על בניית בתי תפילה חדשים של בני עדות מיעוט. בירושלים הם ניסו לאכוף חוק זה בחומרה. בית כנסת הרמב"ן שבלב הרובע היהודי היה מוקד להתגוששות משפטית בין היהודים לבין מוסלמים, שטענו שהוא נבנה רק לאחר הכיבוש המוסלמי. גם הנוצרים סבלו מקנאות תושבי ירושלים הממלוכית. החל משת 1333 ניתן צו המעניק לנזירים הפרנציסקנים מעמד של נציגי הנצרות הקתולית בארץ ישראל. הם בנו את מרכזם על הר ציון, כאשר מוקד פעילותם היה "חדר הסעודה האחרונה".

על פי מקורות נוצריים, היהודים ניסו לרכוש את קבר דוד שנמצא בקומה מתחת ל"חדר הסעודה האחרונה" ופנו בבקשה לסולטאן. זה אמנם לא אפשר את הרכישה, אולם הרס חלק מהמבנים הנוצריים בטענה שהם "חדשים" ואילו על האחרים הוא השתלט והפך אותם למסגד. זו הסיבה שגם מי שנכנס כיום ל"חדר הסעודה האחרונה" רואה שהוא נבנה אמנם בסגנון אירופי, אולם בקיר הדרומי שלו ניצבת גומחת תפילה מוסלמית - מחראב.

לנוצרים וליהודים מותר היה לייצר יין תמורת מס גבוה, ובתנאי שלא ימכרו אותו למוסלמים.

כללם של דברים - לא היה קל להיות נוצרי (בעיקר קתולי) ויהודי בירושלים הממלוכית, אולם שתי הקהילות האלה הצליחו לקיים את עצמן במהלך התקופה למרות כל הקשיים.

ירושלים הממלוכית תוארה בפרוטרוט בספרו של השופט המוסלמי הירושלמי מוג'יר א-דין. תיאור מפורט זה מעלה דמות של עיר בנויה לתלפיות ומעלה על נס את פעולות הבנייה של הממלוכים.

האימפריה הממלוכית לא ממש התאוששה מהמכה הזאת.

החיים אמנם שבו למסלולם, אולם ברמה נמוכה יותר. הדבר בולט במיוחד לאור התוצאות של המגפה באירופה. גם שם היו קרבנות רבים, אולם בתוך זמן קצר יחסית התאוששה היבשת ואף עברה שלב מימי הביניים לתקופת הרנסנס. זה כמובן לא התרחש ביום אחד ולא בכל מקום בקצב זהה, אולם תהליך הצמיחה האירופי בולט במיוחד לאור תהליך השקיעה המקביל שעבר בתקופה הזאת על העולם המוסלמי.

היישוב היהודי בארץ ישראל

התקופה הממלוכית מסמלת גם את סופו של היישוב היהודי המקומי בארץ ישראל. אחרי חורבן בית שני נותרו בארץ ישראל יהודים לא מעטים. הקהילה הלכה והקטנה; מקצת היהודים התנצרו (ולאחר מכן התאסלמו), ואחרים היגרו מארץ ישראל למקומות כמו בבל, מצרים ואירופה. היו אמנם גם כאלה שעלו באותה תקופה לארץ ישראל, אולם דומה שהמגמה ברורה: יותר יהודים עזבו את הארץ מאשר הגיעו אליה במהלך ימי הביניים.

•  הכתבה פורסמה בגיליון מאי של הירחון "טבע הדברים"
  

•  מתנה לקוראי ynet: גיליון היכרות מתנה למגזין טבע הדברים/ילדי טבע הדברים