מכתב לסמ"ר א'

מכתב לסמ"ר א',

נהיית מפורסם אחי. אני יודע שלא רצית להתפרסם. שאתה מעדיף את מי הלילה הכהים. אבל פתאום רואים אותך בכל ערוץ תקשורת שקצת מכבד את עצמו. NBC, BBC, CNN – ב"כוכב נולד" לא תקבל חשיפה כזו.

הנה אתה משתלשל מבטן המסוק במהירות אל סיפון ספינת השוטים. הצופים בך מהבית מביטים בך בדאגה. לא לכולנו יוצא ליפול באפילת הליל מבטן של מסוק סער היישר אל תוך אוקיינוס של שנאה מבעבעת. אל הסכינים שבידי "פעילי שלום" צמאי דם.

אני יודע שברגעים אלו יש רק דבר אחד שבאמת מפחיד אותך. שאמא שלך תגלה היכן ועם מי אתה מסתובב בלילה. אולי לשם כך פניך מכוסים. בכל זאת, אינך מהסס וגולש במהירות. אני חושב שאולי זה לא רק בגלל חבריך הזקוקים לך על הסיפון, או בשל משקלו הכבד של הציוד. אולי תבטל את דברי בחיוך, אבל אני סבור שהיה כח נוסף שמשך אותך מטה.

מדובר במין משא כבד שכזה, א'. זה משא העם היהודי. נשמע בומבסטי נכון? "היסטוריה" ו"אידיאלים" הן מילות גנאי בשיח הפוסט-ישראלי. אפילו לי הכותב זה קצת מריח משמאלץ. האליטות היקרות שלנו המלקות עצמן כעת ללא הרף, הצליחו להטמיע היטב את חולשת הרוח והציניות.

אבל המשא הזה קיים. אולי הספיק להזדחל ולהתיישב על כתפיך כבר כשנולדת. אתה אזרח במדינת היהודים, א', ויש לך פרופיל קרבי. לכן נגזר עליך להשתלשל ממסוקים בשעת לילה מאוחרת ולספוג את יריקות כלל העולם הנאור. העולם הזה אף מצפה ממך שלא להגיב, גם כשפותחים עליך באש.

מדי יום א' אנחנו רואים אותך, סמ"ר א', בתחנה. אנחנו גרים לא הרחק מהבסיס שלך ואתה שב מביתך בדיוק בזמן בו אנו נוסעים אל הגן. שתדע א', שבני, גם הוא א', מביט בך בהערצה מן המושב האחורי. הוא נרגש למראה הכנפיים הנפרשות על קדמת חולצתך וקובע שאתה כנראה "החייל הכי חזק בעולם".

אני מחייך למשמע דבריו, אבל אז הוא מוסיף: "אבא, גם אני אהיה כמוהו כשאגדל". בלילה, כשהוא נם את שנתו השלווה בזכותך, אני מביט בו וקצת נחרד. כי המשא הזה מתגנב לנגד עיני אל מיטתו ונאחז בו בכח. והוא בסך הכל בן חמש.

אין מקום אחר. רק מאחורי כתפיך

כן, כולנו פה נשאים של אותה "מחלה גנטית" איומה. סבי הביא אותה מרציף הרכבת במינכן של שנת 1939 והיא עברה לנינו, שכעת מביט בך מהחלון. אין מה לעשות - אנחנו יהודים.

אני משתוקק להתבדות. הלוואי, הלוואי שהייתי יכול להשיל מעלי את המשא הזה ולברוח לקצה העולם. כששמעתי אתמול את נהמות צמאות הדם מרחבי הגלובוס, הורדתי את האטלס מהמדף והתחלתי לדפדף. לדפדף רק כדי לגלות שפשוט אין מה לעשות. שאין לנו מקום אחר תחת השמש, א'. רק מאחורי כתפיך הרחבות.

אז אתה בודאי חושב שאני נסחף. אחרי הכל כמעט כל אחד מאתנו היה פעם

סמ"ר א', אפילו אם שמו מתחיל באות אחרת. וידוע לי (ממקור ראשון), שכל מה שמעניין את סמ"ר א' בעתלית, ברמת-דוד או בשיזפון זה מתי יוצאים הביתה. אבל לא, אני לא מגזים. אם תתבונן היטב, אולי גם אתה תבין זאת. שכל מה שנשאר לחצוץ בינינו לבין הסכינים, האלות, גדרות התיל והמרק הדלוח – זה רק אתה.

אז שתדע א' שאנחנו אוהבים אותך, גאים בך ובחבריך. אנו מקווים להצלחתך ומתפללים לשלומך, למרות שאין לנו צל של מושג כיצד אתה נראה. רק מדי פעם, אל תשכח לשמור קצת גם על עצמך. אתה אולי רגיל לפעול בעורף האויב, אבל גם אמא יהודיה זה עסק די מפחיד.

חוצמזה

הפעם אפילו לא נקבל מרק.