גם טנק המצוות הוא טנק

אלמלא היו הרוחות לוהטות כל כך, אלמלא חיינו בתקופה שמקצינה את העימות ביחסי חילונים וחרדים לממדים שלא ידענו פעם, אפשר היה להתייחס לקרב השכונתי בביטול: מה רוצים החב"דניקים בסך

הכל, אם לא להפיץ קצת תורה בישראל? נו, ומה רע בזה? נער חילוני שיוצא מבית הספר שלו - איזה נזק ייגרם לו אם יניח תפילין בעקבות שכנוע בדרכי נועם של כמה אברכים? ונערה שתביא הביתה ערכת נרות שבת פלוס נוסח תפילה על כרטיס ביקור עם תמונת הרבי מליובאוויטש – מה, היא תמיט אסון על הבית ויושביו?

הצרה היא שחרדים וחילונים כאחד נידונים כעת לחיות בזמנים קשים, והמאבק המתחולל ברמת אביב הופך את העימות ביניהם לסמל של קרב על עצם הזכות לחיות בשכונה הזאת בלי נוכחות ציבורית של מטיפים, מחזירים-בתשובה אגרסיביים ויח"צנים של רעיון, לפיו רב אחד בכלל לא מת והוא גם המשיח. ברשותכם, לא נבחן כאן את ההגיון ביסוד הרעיון.

בקרב הזה, ידיהם של תושבי רמת אביב כמעט קשורות. כל התבטאות שלהם נועדה להתפרש כסימן של שנאת חרדים, בעוד שהם מקפידים לציין כי באזור שלהם חיים גם חילונים וגם דתיים, וכולם מתקיימים בשלום זה לצד זה. חב"ד, הם טוענים, אינם חלק אינטגרלי מן השכונה אלא שליחים שהגיעו כדי לכבוש את היעד החילוני, ולפיכך הוא חייב להישאר יעד מבוצר מפני השפעתם. זכותנו, הם טוענים, לגדל את ילדינו באזור שבו לא נטפלים אליהם השכם והערב ומנדנדים להם לקיים מצוות.

מנגד, מתבצרים בחב"ד בצדקת הדרך והרעיון, ובאפקטיביות שעוד תהיה לו, בסיעתא דשמיא, במהלך שנים ארוכות של שליחות קדושה. הרי לא ביום אחד תהפוך רמת אביב לברוקלין הייטס או ליבניאל של חב"ד, אבל באמונה עיקשת ובעבודה קשה זה ודאי יקרה.

כולם אוהבים את חב"ד

הצרה הגדולה של תושבי רמת אביב היא שבציבוריות המקומית התגבשה מוסכמה שבשתיקה לפיה לא מדברים סרה בחב"ד. להפך: מהללים אותם על יכולות ההפקה המרשימות שלהם, מטנק מצוות ועד לסדר המוני בנפאל. מוקירים להם תודה על בתי חב"ד הפזורים ברחבי הגלובוס, לתועלת התרמילאי המתכלב שזקוק לארוחה, מקלחת וקצת יהדות, במקום תשלום בעד שירותי אירוח. זוכרים בכאב את הפיגוע במומביי.

מול יחסי הציבור הטובים עד מצוינים שמהם נהנית תנועת חב"ד, עלולים תושבי רמת אביב להתפרש כעוכרי ישראל גמורים, אבל במציאות אינם כאלה: הם זכאים להגן על אורח החיים שלהם בדיוק כפי שתושבי כפר חב"ד זכאים לכך, ובדיוק

כפי שאלה האחרונים לעולם לא היו מסכימים שבחצר האחורית שלהם ייבנה מוסד חילוני המפיץ את תורת דרווין.

הם רשאים להתהלך ברחובותיהם חופשיים מהצקות מזדמנות של מיסיונרים, הם רשאים למנוע מצבים בהם אותם מסיונרים ייטפלו לקטינים ללא הסכמת הוריהם, ועל אחת כמה וכמה שהם זכאים להיאבק בעצם תפישת היהדות של חב"ד, בדיוק כפי שאנשי חב"ד זכאים לשלול מכל וכל את נוכחותם של יהודים חילונים בתוך ד' אמותיהם.

ולכן צפויה מלחמה רצינית, שלא תיגמר בהפגנה אחת, ובה שני הצדדים יישארו מבוצרים בעמדות בלתי מתפשרות. היא צפויה לחרוג מעבר לגבולות השכונה ולהפוך למערכה מתמשכת על אופיה וצביונה של החילוניות הישראלית באשר היא, וזו לא מלחמה של שנאה, אלא של כורח להגן על הבית מפני הטנק, אפילו אם הוא מלא במצוות.