מאוהב לאויב? הצרות שלנו עם טורקיה
גירוש השגריר, ניתוק היחסים, העברת הטכנולוגיות המתקדמות ופתיחת השמיים בפני המטוסים מאיראן לסוריה - כשארדואן מאיים, תרחישי האימה האלה כבר אינם דמיוניים. הבשורות המנחמות: לא בטוח שהוא רוצה את זה
הקרע העמוק בין טורקיה לישראל לא נולד על סיפון ה"מרמרה". החידה הגדולה היא האם יש דרך חזרה מהמשט לעזה, או שהברית האסטרטגית הזאת כבר אבודה לחלוטין - וגרוע מכך: האם הידידות הגדולה תהפוך לעוינות מופגנת.
את מסלול ההתנגשות, עליו עלו שתי המדינות, ניתן לזהות כבר בראשית שנות ה-2000 - מאז עלתה לשלטון באנקרה מפלגת "הצדק והפיתוח", הידועה בקו איסלאמי שמרני. ראש הממשלה ארדואן, הנשיא עבדוללה גול ושר החוץ, אחמד דווט אולו, באים מרקע איסלאמי מובהק.
יש להם קשרים פוליטיים, חברתיים ועסקיים בארצות איסלאמיות כמו סעודיה ומלזיה, ולא במערב. בשונה מקודמיהם, ובניגוד מובהק לרוחו של מייסד טורקיה המודרנית אתא-טורק, הם לא מאמינים עוד באיסלאם תרבותי בלבד, של סמלים וטקסים; הם דוגלים באיסלאם פוליטי, מה שמקרב אותם אידיאולוגית לחמאס ובעיקר לאחים המוסלמים.
ברמה ההצהרתית, טורקיה עדיין שואפת להצטרף לאיחוד האירופי. ואולם, אם בימי השלטון הכמאליסטי היא הייתה עם פניה למערב וגבה למזרח, הרי שבימי ארדואן לקחה צעד לאחור והכריזה כי בכוונתה לשמש גשר. עם הזמן מתברר, כי המשקל המונח על הרגל המזרח-תיכונית גובר.
אבל לא רק למזרח התיכון הערבי פונה היום אנקרה. לנגד עינינו היא מבססת
תחת ארדואן הפכה ישראל משותפה אסטרטגית אינטימית למדינה ככל המדינות, ואפילו כמעט לנטל. היחסים עמה הפכו בני ערובה בידי הנושא הפלסטיני, ואף בידי חמאס. כך לא היסס ראש הממשלה הטורקי להביך את אבו-מאזן, כשהיה למנהיג הראשון שהזמין את ראשי חמאס לביקור רשמי לאחר שניצחו בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006.
גם הצבא הטורקי עבר שינוי. אם בעבר הורגלנו כי זה מגלה מעורבות כשהמימסד החילוני בסכנה, עתה, בעקבות הרפורמות שדרשה אירופה מארדואן וצעדים שנקט גם מיוזמתו, הצבא הטורקי מוחלש, וכמוהו גם ההשפעה של המועצה לביטחון לאומי ושל משרד החוץ הטורקי - עוד שני מעוזים כמאליסטיים.
יפתחו את השמיים לאיראן?
לטורקיה כרגע אין אינטרס מוחלט לקטוע את כל הקשרים עם ישראל, ולכן לא בטוח שהיא תמהר למהלך פזיז. אפשר להמשיך ולחבוט בה פומבית אגב הקשר איתה, ומצד שני - לקפוץ על עגלת השלום כמתווכת, אם משהו בכל זאת יזוז. אבל ההפגנות הסוערות, שצפויות להעצים עם בוא הארונות מהמשט המדמם, לצד העדויות מהספינות - אלה יעמידו במבחן נוסף את היחסים השבירים. או אז, הורדת דרג היחסים, ביטול היחסים הצבאיים וגירוש השגריר הישראלי בהחלט באים בחשבון.
פרט לכל אלה, נראה כי טורקיה מתכוונת להסב לישראל נזק רב במישור הבינלאומי ולהיות בוטה באופן מיוחד. הקריאה לכינוס מועצת הביטחון ונאט"ו היו רק הסנונית הראשונה; המועצה לזכויות אדם של האו"ם צפויה להתכנס ביוזמת טורקיה, כשעל הפרק הדרישה ל"גולדסטון 2". בהחלט תיתכן גם דרישה להעמדת בכירים ישראלים לדין בפני טריבונל בינלאומי. חברותה של טורקיה במועצת הביטחון עלולה לפגוע בישראל גם במישור נוסף - הסנקציות על איראן.
ומה באשר להיבטים בטחוניים? קשה להאמין שתהיה התנגשות ישירה בין טורקיה לישראל. הראשונה מקפידה לשמר את עצמה בצד הלגיטימי של הקהילה הבינלאומית. מצד שני, מי יודע מה יעלה בגורל הטכנולוגיות הישראליות שנמכרו לטורקים, שמהדקים עתה את קשריהם עם טהרן ודמשק? מי יודע אם לא תעמיד עתה טורקיה את שמיה למטוסים איראניים המובילים נשק לסוריה ומשם ללבנון?
עד מתי כל זה יימשך? העתיד הקרוב אינו מבשר טובות. ארדואן ניצב בפני משאל עם, שתכליתו להעביר רפורמות שיחלישו עוד יותר את הצבא ומערכת המשפט. נאומו החריף אתמול בפרלמנט בהחלט גרם לתמיכה גבית בו, וסיכוייו להעביר את המשאל טובים. משם סלולה הדרך לבחירות הכלליות הצפויות בתוך כשנה, שאליהן ניגש ראש הממשלה מחוזק פוליטי. אחריהן נוכל אולי לדעת טוב יותר לאן פניה של טורקיה.
לפנייה לכתב/ת 
