משפחת באום: משואה לתקומה: פרק ג' ואחרון

"אל תיפול רוחכם ...."

בימים אלו של ספיקות בצדקת דרכנו, ושל כל מיני "יפי נפש" בעולם הסובב, כדאי לחזור ולספר את סיפורו של היישוב רמות נפתלי, לקרוא את דבריו של צבי באום ולשוב לשפיות הדעת.

1. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, וקבוצת חיילים מהחטיבה היהודית במחנה בהולנד, מתרגלת מסדר כבוד לקראת ביקור הפלדמרשל מונטגומרי

3-2. מספר צבי: חילי החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) סייע באיסוף הפליטים היהודים והעברתם לקראת עלייה לא"י ממחנות הפליטים, במשאיות וברגל, דרך מעברי הרים באלפים לגבול איטליה שווייץ. עזרנו לארגן חדרי אוכל, מזון וביגוד. בעת הצורך היו משתמשים בתעודות החייל שלנו כדי להעניק לפליטים זהות בדויה. בין יתר הפעולות, היינו חוצים בקבוצות של ארבעה-חמישה את הגבול הסלובני. היה זה באזור כפרי, בנוף ירוק ושלו של יערות ושדות מרעה טבעי. בתירוץ שעלינו להכשיר את החיילים לעבודה חקלאית, הקימו במקום חווה שהייתה מעין "מרכז לימוד".

3.

4. צבי באום: בקיץ 1945 הגיע תורי והודיעו גם לי על השחרור. מאנטוורפן הועברתי חזרה לאיטליה ומשם באונייה לאלכסנדריה, וממנה במשאית לתחנת המכס בקנטרה, וברכבת לרחובות, אל משפחתי

5. עוד במהלך שנת 1943, עת שוהים חיילי הבריגדה בבנגאזי שבלוּב, התארגנה בתוכם קבוצה שכללה חיילים ששרתו במשטרת הישובים העבריים בא"י לפני מלחמת העולם השנייה. הקבוצה התארגנה עם חיילים ששרתו ב"פלוגות הלילה" במאורעות 1939-1936, תחת פיקודו של קפטן וינגייט , במטרה להקים לאחר המלחמה מושב חקלאי שיתופי.

הקבוצה המתגבשת מנתה כ-120 חברים, שקראו לעצמם "ארגון וינגייט" ופנו למוסדות המיישבים בא"י בכדי להקצות עבורם מקום התיישבות, שאליו יבואו בתום המלחמה. המוסדות אישרו את יישובם על אדמות שנרכשו מערבים (ג'בל הראוי).

חברי הקבוצה רצו לקרוא למקום "קרן נפתלי", אלא שבמקום זה בשנת 1944 התיישבו זמנית פלמ"חניקים בוגרי מקווה ישראל, שקראו לעצמם "בני-פלד" ורצונם היה להקים מושב עובדים. היה זה מתכון לחיכוך ואי הסכמה. עם שחרורם מהבריגדה, חברי "ארגון וינגייט" התקבצו ברמות נפתלי. תהליך הפרידה מהפלמ"חניקים "לא הוסיף בריאות"

6. בבית ההורים בגבעת ברנר עם מרים

7. 1947, ביקור חיים ויצמן את מתיישבי רמות נפתלי זמן קצר לפני מלחמת העצמאות. לידו נראה צבי באום

8. ההודעה בכרוניקה על ביקור ויצמן

9. המשאית של רמות נפתלי יוצאת מהמצודה. שימשה להובלת מים, ציוד ואנשים. המצודה נבנתה ע"י סולל בונה, לאחר שהבריטים נתנו את הסכמתם להקמת מצודות בגליל, כפי שהיה בביריה וחוקוק, לצורך נוכחות של ישובים בגבול הצפון

10. הדרך היחידה שקישרה את רמות נפתלי עם היישוב העברי, ירדה לכיוון עמק החולה. הדרך עברה ליד בניין המשטרה הבריטית - מצודת ישע. בתצלום חברי ארגון ווינגייט עולים לביקור ראשון ברמות נפתלי

11. הצריף הראשון שבונים החברים מארגון ווינגייט ברמות נפתלי. היה זה המבנה הראשון שקלט את חברי הארגון ברמות נפתלי, משום שמבני מצודת נפתלי היו עדיין תפוסים בידי הפלמ"חניקים

12. מבנה הרפת וברקע קרן נפתלי, או כפי שנקרא אז: ה"פרונקל"

13. כחיילים משוחררים מהצבא הבריטי, יכלו חברי רמות נפתלי לרכוש עודפי ציוד מהצבא הבריטי. את אחת משתי המשאיות הפכו לטרקטור

15-14. הסבר בחלק התחתון של הכתבה

15.

16. חברי רמות נפתלי. משמאל צבי ומרים

17. תודת חברי רמות נפתלי לעוזרים בימים הקשים

19. בנות באום, מימין: אסתר, נאווה ושולה

אחד ממקורות הפרנסה באותה תקופה, היה עבודת הייעור באזור שביצעה הקרן הקיימת. חברי רמות נפתלי חיו בחיי שכנות טובים עם שכניהם, בני שבט חמדון. עם החיילים הבריטים במצודת ישע היו יחסים אמביוולנטיים. מצד אחד, הבריטים היו מוזמנים לחגים ומצאו שפה משותפת עם משוחררי הבריגדה, וגם היו מעלימים עינם מנשק בלתי לגאלי. אולם בסתיו 1947 כאשר העוינות עם הכפר קדיס ופורעים שבאו מלבנון הפכה להתקפות ירי - לא באו האנגלים לשמור על היישוב. לקראת תום המנדט הבריטי בא"י מסרו הבריטים את משטרת ישע לערבים, וגם מכרו לערבים מקדיס ונבי-ישע שיריוניות ותחמושת.

המשטרה ישבה על הציר הראשי לישובי ההר, וכך בחודש אפריל 1948 נותקה רמות נפתלי מהעורף העברי. שני ניסיונות של הפלמ"ח לכיבוש המשטרה נכשלו עם אבידות רבות.

מספר צבי באום: "בסוף אותו חודש (אפריל 1948) ביקשנו לפנות את הנשים והילדים ליסוד המעלה. לא מיד ניתן לנו אישור לכך. בפגישה עם יגאל אלון ואורי יפה טענו כי אם יפונו המשפחות, נלך גם אנו הגברים בעקבותיהם וננטוש את הישוב. נפגענו מעצם העלאת החשד, לרגע לא עלה על דעתנו לנטוש.... יומיים לפני ליל הסדר הוחלט על פינוי הנשים והילדים, ופלוגת ליווי של הפלמ"ח הורידה אותם ואת הפצועים דרך הוואדי עד לכביש הראשי, ומשם באוטובוס ליסוד המעלה".

ב1- במאי 1948 החלה המתקפה הראשונה על רמות נפתלי. צבא לבנון וסוריה, בפיקוד שישקלי, עם תותחים ושריוניות תקף בכמה גלים את היישוב. המצודה נהרסה לחלוטין, אבל הלוחמים במקום הצליחו למנוע פריצה לישוב. 4 חברים נהרגו 25 נפצעו. רמות נפתלי הייתה מנותקת ומבודדת. מעט הספקה ותחמושת הגיעה ע"י טייסת הגליל מהאוויר. רק לאחר חמישה ימים הצליחו לפנות את הפצועים באלונקות במסע לילי של 10 שעות דרך הוואדי. כמה מהפצועים קשה מתו בדרך.

מספר צבי: "רק עם בוקר הגיע אלינו תגבורת של לוחמי הפלמ"ח. בתחילה לא ידעו אם נותר מישהו מאתנו חי, וקראו מרחוק בשמות מוכרים. שנכנסו למצודה ההרוסה, סיפרו ששלחו אותם לראות אם רמות נפתלי עדיין קיימת. היינו עייפים מאוד ובמצב רוח קשה אולם אמרנו-שאלנו: האם למישהו היה ספק שנלחם עד האיש האחרון?"

עד ה-10 במאי נמשכו ההפגזות והירי על רמות נפתלי. ביום זה ביקשה לורנה ווינגייט, אלמנתו של אורד ווינגיט, לטוס מעל רמות ולשלוח להם ברכה ועידוד. מטוס קל של טייסת הגליל חג כמה פעמים מעל המקום, עד שגילה שיש בו אנשים. רק אז שלחה להם מכתב. את התנ"ך של אורד ווינגייט לא שלחה, שמה ייפול בידי האוייב, והתנ"ך נמסר לחברה ביסוד המעלה. היום נמצא התנ"ך בבית שטורמן עין חרוד.

ב-16 למאי הצליחו לוחמי הפלמ"ח לאחר שלוש תקיפות לתפוס את מצודת ישע. 28 לוחמים נהרגו בתקיפות אלו, לכן ניתן שמה מצודת כ"ח. המצור על ישובי ההר נפתח, אולם בקיץ החלו להגיע פגזי הסורים גם ליסוד המעלה. הנשים וילדי רמות נפתלי פונו לאוהלים בחוף הים של מכמורת, ובסתיו שנה זו שוכנו זמנית בכפר ויתקין. בחודש אוקטובר, לאחר "מבצע חירם" שבו שוחרר הגליל, שבו המשפחות לביתם ברמות נפתלי.

• משפחת באום: משואה לתקומה: פרק א' , פרק ב'
  

• לכל כתבות טיול לעבר