טרנס סילבניה

בוקר סגרירי וקר בסוף החורף של מזרח אירופה זה דבר מדכא. משהו אצלנו, היהודים, פשוט מגיב לא טוב ליערות ערומים על רקע שמיים קודרים. בלילה ירד שלג בהרים, והעמק סביב העיירה סיביו רטוב ואפור, האדמה בוצית, הגשם נושר בחוטים דקיקים, נשרך הצידה ברוח הקפואה. הזרזוף השקט הזה נראה כאילו היה כאן מאז ומעולם ולא ייגמר אף פעם. צינה נצחית שבה אי אפשר להבחין אם העננה שנפלטת מהפה היא שאריות עשן סיגריה או אדים של כפור.

אחת הסיבות לאהבה שלי לאופנועים, לזה שאני מתחבר אליהם יותר מאשר לסוגי ספורט ירוקים יותר ויקרים פחות, היא שאין בהם יותר מדי מינהלות. שהם לא תלויים בתנאים. אחרי שהטרחת את עצמך ללבוש את כל המיגון, אפשר פשוט להניע ולתת בגז. אין לזה קשר למצב הרוח, לגובה הגלים או לעומק השלג. אבל בתנאים כמו שהיו בבוקר ההוא למרגלות הקרפטים, מעל שכונת הצוענים של סיביו, לא היה אפשר לצאת לרכב. בעצם אולי היה אפשר, אבל לא ליותר מעשר שניות בין נפילה לנפילה, וזה עוד בלי לקחת בחשבון את העייפות מיום האתמול, הרטיבות באוויר והרוח המקפיאה שיורדת לכאן מסיביר. אז ויתרנו. עמדנו על המרפסת עם כוסות תה חם וחיכינו לגשם שייפסק, לרוח שתירגע, לתנאים שיבשילו.

"נראה לי פגעתי באלי לוזון" (צילומים: תומר ברעם) 

תשתו קפה או שאתם מעדיפים בנזין?

את הזמן המת העברנו בצפייה בסרטי אקסטרים. היינו שם שמונה גברים בסלון, עטופים בכל מחלפותינו, מצטופפים על הספות ובוהים במסך הטלוויזיה. איתנו ישב המארח שלנו, סאבין בורטאן. זה הסלון שלו, והוא נמצא בתוך בית ענק עם 13 חדרי אירוח, חדר ציוד רכיבה וגראז' עם צי של עשרה אופנועי אינדורו בנפח 400 סמ"ק.

הוא נראה כמו פועל רומני, סאבין. נועל כפכפים על גרביים, החולצה בתוך מכנסי הטרנינג שמשוכים עד גובה החזה. יש לו אפילו את העמידה הקלאסית הזאת עם הידיים משולבות מאחורי הגב. אבל הפועל הרומני הספציפי הזה הוא אלוף רומניה לשעבר באינדורו.

על מסך הטלוויזיה של אלוף רומניה רץ סרט על ה"רומניאקס". המירוץ הזה מזנק כל שנה מהשדרה הראשית של סיביו, שנשקפה ממש באותם רגעים מבעד לחלונות המעורפלים. הפרולוג של המירוץ, או ליתר דיוק המסננת שלו, הוא פרץ של גז על סדרת מכשולים מעשי ידי אדם - גזעים, מקפצות, צמיגי ענק, קרשים ופסולת בניין. מי ששרד את אלה זכאי לזנק לאחד מאירועי האקסטרים־אינדורו הכי מטורפים בעולם: שישה ימים של ניווט דרך כל הזוועות שיש לרכס הרי הקרפטים להציע. כיאה לשמו, שמאחה את הרומנים עם המטורפים, ב־2009 הסתיים האירוע על גג של מבנה מיועד להריסה. למראה האופנועים המתנפצים בטלוויזיה שאלנו את סאבין אם השתתף פעם ברומניאקס. "אני זה שמתכנן להם את המסלולים", הוא ענה. נהיה שקט בחדר.

כשהגשם מיאן להפסיק והתה שלנו הפך לברד תוך שלוש דקות על המרפסת, הבנו שהקרפטים של הרומניאקס ייאלצו לחכות לנו וברחנו פנימה לצפות בסרט נוסף. זה היה תיעוד חוויית מירוץ ה"באחה 1000" של ג'וי בירן, שישב איתנו גם הוא על הספות בסלון.

"מדהים, מע"צ הגיעו גם לפה" 

ג'וי הוא איש הקשר שלנו מישראל לרכיבה הזאת שנקראת "מיזם אינדורו רומניה", שהיא מצידה אחת מהחוויות שמציעה חברת "מיזם אקסטרים". בסרט שלו יכולנו לראות איך פתאום קם אדם בגיל 40 ומחליט שהוא הולך לחגוג יומולדת יחד עם מירוץ הבאחה 1000 האכזר. אל ההרפתקה הזאת הוא יצא עם מפלצת ראלי במשקל 200 קילו והחליט שהוא הולך על זה לבד, בלי הפסקה, בקטגוריית "איש הברזל". אם זה לא מספיק, אז מהדורת ה־40 שנה ההיא של הבאחה הגיעה עם בונוס של 200 מייל נוספים ל־1,000 הקבועים. ג'וי עבר את המרחק הפסיכי הזה ברצף. אמנם לא בזמן הגג המיועד, אבל עדיין מדובר בהישג שגרם למארגן הראלי לציין בפני קהל הנוכחים העצום את מנטליות ה"ראש בקיר" של האיש המיוחד הזה שהגיע כל הדרך מישראל.

עכשיו קחו את ההזמנה של איש כמו ג'וי, הוסיפו את תנאי הרכיבה בקרפטים, רוצו עם אופנוע אחרי אלוף אינדורו שמתכנן מסלולים לרומניאקס - ואני מניח שתבינו למה כולנו הקפדנו על ביטוח נסיעות.

ואתם חשבתם שהבוץ הלבנוני זה סיפור

היום הראשון לרכיבה, זה שקדם להוא עם התה והגשם, דווקא התחיל מעולה. אחרי תדלוק זריז בפאתי סיביו התנפל עלינו בוקר זוהר של גז בשמש קרה. זה באמת היה בוקר של אחד למיליון: השמיים היו כחולים, השדות ירוקים והפסגות המרוחקות לבנות. הקיי.טי.אמים עדיין היו כתומים ונקיים, הבגדים יבשים, הגרביים בתוך המגפיים עדיין חמים מהרדיאטור בחדר, המגינים יושבים בול על המפרקים לפני שהם זזים ומתחילים לייצר שפשפות. אלה היו דקות של איכות־על שמשחררת לך צרחות של עונג בתוך הקסדה.

כדי לתפוס את מלוא הגדולה של הרגע הזה, אתם צריכים להבין שרומניה היא גן עדן לרכיבת שטח. כל שטחי הבר שייכים למדינה, ומכאן שהם לא שייכים לאף אחד. אין גדרות בקר, אין שטחי אש, אין גבולות. סע. פשוט סע. שום דבר לא יעצור אותך למעט יכולות הרכיבה שלך, ובסופו של יום גם הכושר הגופני. בקיצור, רומניה

 היא מהמקומות האלה שלכבודם הגו חז"ל את הביטוי "תן גז עד שתיחנק". פשוט כוון את החרטום של האופנוע לנקודה דמיונית, ודהר על מרבדי דשא אינסופיים מתחת לרכסים מושלגים שמתגלגלים עד מעבר לאופק. כל היערות והמדרונות והפסגות זמינים ומחכים שתרכב אותם, שתגלוש עליהם כמו גל של פעם בחיים.

סאבין רכב איתנו ביום הראשון כדי לרחרח אותנו, לראות עם מי יש לו עסק. זה הזמן להתוודות שאף אחד מאיתנו - עיתונאי אופנועים, לא מתחרים מקצועיים - הוא לא רוכב אינדורו גדול, אבל כולנו יודעים להתגלגל בשטח. רק שהתנאים בשטח הרומני הם קצת אחרים מאלה שהורגלנו אליהם בישראל המאובקת והמסולעת. הכל שם לח ורטוב בעונה הזאת, היערות שומרים את הבוץ במשך חודשים, הגלגלים כמעט אף פעם לא עוקבים אחד אחרי השני ואין אבנים. וזה מזמין לפוצץ את הגז. וזה סוחף אותך. וזה גם יודע לסבך.

קחו למשל את המדרונות המטורפים של הקרפטים. אלה פיסות אדמה משופעות ב־45 מעלות, לפעמים אפילו 60. יש קטעי רכיבה שלמים שאתה צובר בהם יותר גובה מאשר מרחק; לטפס את המדרונות האלה זה דבר אפשרי רק אם אתה מבין שהשיטה היא להתיישב על פקק מכל הדלק ולהיות מוכן על הקלאץ', שהוא המפלט שלך ברגע שהאופנוע מנסה להתרומם לסלטה מפוארת לאחור. ואז, על הפסגה - אחרי שלוש שניות של שיכרון כיבוש - אתה מתפנה להתמודד עם פחד הגבהים והאימה של הצלילה חזרה מגובה 200 מטר ובזווית של 50 מעלות.

סאבין מכיר את השטח הבוגדני הזה כמו שרק מישהו שמסתובב ברגל במשך שנים יכול להכיר. ככה זה היה בתקופה של צ'אושסקו, הוא מספר. תחת קומיניזם טוטליטארי, הבידור שלך מסתכם בשעתיים טלוויזיה ביום: שידור של המפלגה, סרט צפון קוריאני וסיכום יום של המפלגה. אין פאבים, אין יציאות, אין התכנסויות ללא אישור. כל מה שנשאר זה לקחת תרמיל וללכת להשתכר באיזה בקתה בהרים. על שבילי ההליכה האלה בדיוק הוא התחיל לרכב עם אופנוע ה־CZ שלו אחרי המהפכה של 93'. עכשיו הוא מוביל כאן טיולים של קבוצות תיירים רכובים, מספר להם על דרקולה - הוא מעדיף את השם המלא, ולאד צפש המשפד - ולוקח אותם להתמודד עם כל מה שהם חושבים שהם מסוגלים, החל במישורי עשב ובחציית נחלים וכלה בסבלות אנכית סטייל הרומניאקס. רק תחליט כמה אתה רוצה לסבול, וסאבין יכאיב לך בדיוק במידה.

הזדמנות אחרונה להחלקה

בערך בשלוש אחר הצהריים של היום השני, הסגרירות האינסופית פינתה את מקומה לקצת שמש קרירה. כיבינו את הטלוויזיה ורצנו לחדרים להתלבש; הציוד היה עדיין לח ומצופה בוץ מיום האתמול, אבל החרמנות של אחרי הצפייה ברומניאקס גרמה לנו להתעלם מהכל. אנחנו נמצאים בתוך זירת הקרב של המירוץ הפסיכי הזה, ושום דבר לא יעצור אותנו מלנצל את שעות האור שנותרו.

סאבין התקלף מהטרנינג־פועלים שלו ויצא אלינו לבוש כמו שאמור להיראות אלוף בפנסיה. הבחור הזה בן 37, יש לו כרס קטנה ושני ילדים, אבל ההתנהלות שלו עם האופנוע היא משהו שאי אפשר לטעות בו: זאת קלילות שאפשר למצוא רק אצל רוכבים שהתמודדו עם תנאים של אקסטרים אינדורו. הוא רוכב על אופנוע שתי פעימות בנפח 300 סמ"ק בכזאת חינניות, שזה מתסכל. למעט הרגעים שהוא הניע את האופנוע ראשון, פשוט לא שמענו את המנוע שלו. הוא נותן בדיוק כמה שצריך, איפה שצריך ומתי שצריך. הרי גם ככה כל השאר זה סתם דאווין.

"טוב, הפטרייה אצל טובטוב היתה טעות" 

השטחים האינסופיים של טרנסילבניה נמצאים בדיוק 12 מטר מהחצר של סאבין. לבושים טוב וששים אלי גז יצאנו דרך שער הברזל ונבלענו בשטח שהיה ספוג מגשם שירד כל הלילה. לא עברו יותר מ־40 שניות וכבר נתקלנו בעלייה הראשונה, שמהר מאוד נראתה כמו שדה קרב: ערמות של פגרים עשנים מפוזרים על הציר. הבוץ בעלייה ההיא היה עיסה חלקלקה בצבע מוקה שציפתה שביל בחתך V, שאם נפלת לתוך החלק הנמוך שלו, לא היה מנוס מלסובב את האופנוע תחת הפצצות הבוץ של כל החבר'ה מסביב, לרדת את הכל ולהתחיל מהתחלה.

במעלה השביל הזה חיכו לנו מרבדים ירוקים מהאגדות, תוואי שטח מתון מצופה עשב קצרצר ורענן שצומח מתוך אדמה כבדה שיש בה אחיזה אינסופית. טריפ של גן שעשועים על אופנוע שטח. מסוג המקומות שאם פתאום קופצת מולך ארנבת אין שום בעיה לעלות על הגז, לפצוח במרדף, ולגלות שגם אם מביאים בחשבון את היתרון הברור של הנעת ארבע על ארבע, הקצב שהחיה הקטנה הזאת מסוגלת לפתח בשטח הוא עדיין בלתי נתפס. כך או כך, בטוח שהיא מעדיפה רייסים עם אופנוע על פני לוע קנה של רובה ציד.

עמקי העשב הארוכים עם הארנבות והכבשים תחומים כולם במדרונות מיוערים בצפיפות. אם אתם שואלים את עצמכם כמה בצפיפות, אז המרווח בין רוב העצים קטן ממפתח הכידון של אופנוע. הקרקע בתוך היערות האלה מטעה ובוגדנית, בעיקר בעונה הזאת של השנה, כשהיא מכוסה מצע של עלים רחבים - שכבת רקב אורגנית בעובי לא ידוע, שיכולה להיות סיוט על אופנוע. רגע אחד הצמיג חודר את השלכת וננעץ בקרקע, רגע אחר כך מחליק בלי שליטה והאופנוע לוקח לעצמו חירויות בלתי נשלטות: גלישות בניצב לקו התנועה, כידון נעול הצידה. ואז גם המגף מחליק, וכל העסק פשוט נמרח במורד המדרון. יש רגעים שבהם הנפולת הזאת מכסה על שלוליות בוץ סמיך ושחור שיונק אותך פנימה חצי מטר כמו מלכודת דובים. ויש רגעים קסומים שבהם אתה טס 70 קמ"ש בין העצים, מרים אחריך עננה של עלי שלכת. מדי פעם כתם לבן מרחף במהירות כמו רוח רפאים בין אלפי הגזעים האפורים; זה תחת של אייל בגודל של סוס. מקום אחר, אין ספק.

לא קל לרגש אנשים מבוגרים. לא פשוט לגרום להם להרגיש שוב כמו ילדים. אבל ברכיבה ההיא בעקבות סאבין אחרי הגשם של הבוקר ואל תוך השלג שנותר מהלילה, כולנו הגענו לנקודה הזאת. חזרנו לרגעים של להגיע אל מגרש משחקים ולקפוץ מרוב שמחה. אשכרה לקפוץ. לעמוד על האופנוע ולנתר לו על המתלים כמו ילד על מתקן בקניון.

אם אתה אוהב לרכב בשטח, אני יודע בדיוק איך נראה גן השעשועים האולטימטיבי שלך. הייתי בו.