הקרב שאינו נגמר
"קרב סולטן יעקב הסתיים לפני 28 שנה, המתים הובאו לקבורה, והפצועים השתקמו. חוץ ממשפחות כץ, פלדמן ובאומל". ביום השנה השנה אבי רט חוזר לקרב בו לחם, ומבקש מהמדינה לפרוע חוב מוסרי
אני יודע ומעריך שיש נושאים הרבה יותר חשובים על סדר היום. אני גם מעריך שחלק מהקוראים לא בדיוק זוכרים מה קרה לפני 28 שנים ועל מה בדיוק מדובר. אולי זה אפילו כבר מתחיל להישמע ולהיראות טרחני. ועם זאת ואולי בדיוק בגלל זה אני רוצה לחזור 28 שנים לאחור ולהזכיר נשכחות ונשכחים.
השבוע בדיוק לפני 28 שנים, בימים הראשונים של חודש יוני 1982, שלהי חודש סיון תשמ"ב, התנהלה לה מערכה כבדה בצפון, מה שנקרא אז מלחמת שלום הגליל, והיום מלחמת לבנון הראשונה. מנחם בגין ראש הממשלה, אריק שרון שר הביטחון, רפאל איתן (רפול) הרמטכ"ל.
בגיזרה המערבית לאורך חוף הים מראש הנקרה צפונה- צור, צידון,בירות, ג'וניה הלחימה הייתה בעיקר מול מחבלים שהסתתרו בתוך כפרים, ערים ואוכלוסיה אזרחית.
בגיזרה המזרחית, צפונית למטולה, האזור שמאחורי הר דב, החרמון הסורי, ובתוך לבנון אזור הבקעה ואגם קרעון, הלחימה הייתה גם מול מחבלים מקבוצות מחבלים שונות וגם מול הצבא הסורי.
הגדוד שלי, גדוד שריון 362, לחם בגיזרה המזרחית , בעיקר מול צבא סוריה, אחד הקרבות הקשים ביותר - קרב סולטאן יעקב. בלילה השחור שבין י"ט לכ' בסיון נפלו כעשרים לוחמים ואנשי צוות, ועשרות רבות נפצעו.
היינו אז בתחילת שנות ה-20 לחיינו. חיילים מישיבות הסדר, סטודנטים, זוגות צעירים - פסיפס של החברה הישראלית 1982.
שבנו מהקרב ומלבנון, מי שזכה לצאת, שבורים ושכולים. מאחורינו הגופות, ואיתנו האלמנות והיתומים הקטנים.
זה לא נגמר
לכאורה - הקרב נגמר. בפועל - הוא עדיין לא תם.בשלב הראשון לאחר הקרב היו חסרים לנו 6 חיילים שהיו נעדרים: זכריה באומל, יהודה כץ, צביקה פלדמן, חזי שי, אריאל ליברמן, וזוהר ליפשיץ.
לאחר חודשים ארוכים במסגרת אחד ההסכמים עם סוריה הוחזר לארץ אריאל ליברמן, והושבה גופתו של זוהר ליפשיץ ז"ל. לאחר שלוש שנים שב הביתה מהשבי גם חזי שי.
ושלושה עדיין לא איתנו - זכריה באומל וצביקה פלדמן שהיו באותו הטנק, ויהודה כ"ץ שהיה התותחן בטנק של סרן זוהר ליפשיץ ז"ל.
28 שנים חלפו מאז. כל כך הרבה קרה מאז. כל כך הרבה נכתב על המלחמה ועל הקרב. מים רבים זרמו בכל כך הרבה נחלים. כמה שנים אחר כך נפל בשבי רון ארד, ואחר כך פינק ואלשיך שגופותיהם הוחזרו שנים אחר כך.
עברנו הרבה מאז. 28 שנים זה שנות דור. במהלך השנים הללו הפכנו להורים ואף לסבים. השיכחה מכה בכל פינה. צרות חדשות משכיחות צרות ישנות. מלחמות חדשות דוחקות לצד מלחמות חדשות. כך דרכו של עולם. דור הולך ודור בא.
אבא של צביקה פלדמן כבר הלך לעולמו. כך גם יונה באומל ז"ל, אבא של זכריה, שנפטר בלב כבד לפני שנה לערך. ההורים אצילי הנפש של יהודה - יוסף ושרה כ"ץ, כבר אנשים מבוגרים, ולא בקו הבריאות.
ואנחנו, החברים והמשפחות, ובעצם החברה הישראלית כולה - חבה חוב מוסרי ומצפוני למשפחות ולחברים.
נכון, כולם עסוקים עם גלעד שליט. ובצדק. גם את רון ארד כבר שכחו, קל וחומר את יהודה זכריה וצביקה.
פורמאלית, הקרב כבר הסתיים לפני 28 שנים. המתים הובאו לקבורה. הפצועים החלו להשתקם. כל אחד המשיך כך או אחרת את חייו. חוץ ממשפחות כץ,פלדמן ובאומל האמיצות והאצילות, הנמצאות כבר 28 שנים במצב של ספק וחוסר ודאות. לא לחינם אמרו חז"ל - אין שמחה כהתרת הספקות. וכשאין התרת ספקות - יש עצב עמוק.
עוד כמה דקות, לאחר שנסיים לקרוא את את המאמר, נחזור לכותרות ולחדשות של היום. רק שלפני שנחזור לשיגרה ולהווה - אני חש חוב חברי, מוסרי ומצפוני עמוק - לנצל את הבמה הזו שעומדת לרשותי - ולשים עוד פעם על סדר היום ובשיח הציבורי את השמות הללו - צביקה פלדמן, יהודה כץ, וזכריה באומל מהקרב בסולטאן יעקב, וגם את רון ארד.
זהו חוב בסיסי של המדינה לבניה ולחייליה. להחזיר את הבנים בחיים, או לפחות להביא אותם לקבר ישראל ולהסיר את הספקות.
ועד אז - נמשיך להתפלל, לקוות, לעשות, לעורר, ולהעלות לזיכרון ולמודעות הציבורית שיש עוד קרב אחד שלא תם גם בחלוף 28 שנים. אנחנו שלחנו אותם. אנחנו לחמנו לצידם. עלינו החובה להחזירם כך או אחרת.
השבוע, כשנהלך שוב בין המצבות, ושערנו כבר לבן, וכבר יבשו עינינו מדמעות, נזכור ונזכיר שהפצע הפתוח הזה ימשיך לדמם בליבנו ובליבה של האומה כולה עד אשר יותרו הספקות, ועד אשר ישובו כל הבנים לגבולם.
לפנייה לכתב/ת 
יהודה כץ. נעדר
צילום: טל נוה
הוריו של צביקה פלדמן
צילום: מאיר פרטוש
מומלצים
