הדרך האבודה מתל אביב למצדה
באופרה הישראלית שכחו מהפריפריה, צדי צרפתי שכח מג'וזי כץ ו"סקס והעיר הגדולה 2" היה עובד טוב יותר באנימציה. אריאנה מלמד מסכמת שבוע ולא מחרימה את טורקיה
זה לא התרגיל, זה הגיל
המבקרים אמרו שאין עלילה, אבל ממתי אנחנו מחפשות עלילה בקומדיה רומנטית? הרי הכל ידוע מראש. בחורה פוגשת בחור, אחד מבני הזוג קלולס או לא פנוי לאהבה, יהיו תהפוכות מצחיקות בדרך וזה ייגמר בחתונה. עוד אמרו, שהיחס למוסלמים בסרט גובל בגזענות - אבל אנחנו, מה אכפת לנו, כל עוד אפשר להציץ לנשות דובאי החסודות שלובשות פראדה מתחת לגלימה השחורה.
כל זה נכון, אבל דווקא מה שהמבקרים לא אמרו הוא שהופך את "סקס והעיר הגדולה 2" לכישלון מהדהד, אפילו עבור צופות שאהבו את הסדרה ואת הסרט הראשון. כשהסדרה פרצה לתודעה היתה שרה ג'סיקה פרקר בת 32, והשתכנענו שמבחינה רגשית היא יכולה להיות טינאייג'רית. עובדה, לעיתים קרובות התלבשה ככזאת ולא מחינו. קים קטרל (סמנתה) כבר היתה כמעט בת 40, אבל 40 היה ה-25 החדש נכון לשנת 1998, כך שהעיסוק האובססיבי שלה במין התקבל אף הוא בברכה.
"סקס והעיר הגדולה 2". כבר קשה להאמין
חלפו שנים, ועכשיו נדרשות הצופות לקבל בהזדהות את ייסורי הנפש של קארי ברדשו, בחורה בת 45 שמתנשקת עם אהובה לשעבר, שסוגר חמישים, ומתלבטת אם לספר על כך לבעלה הטרי פחות או יותר, בן 56. עוד בחורה, בת 54, אמנם מדווחת בגילוי לב על גיל הבלות וההורמונים, אבל מצהירה על חרמנות בלתי נלאית של בת 20. האמנתן לסמנתה? ולשרלוט הנוירוטית שחוששת כי בעלה פוזל לבייביסיטר? ולאוסף המשפטים הכמו-נאיביים וכל כך ילדותיים שהרביעייה משחררת בסרט?
מה לעשות, זה עובד רק כשעוצמים עיניים ושומעים את הדיאלוג, ומחברים אותו בדמיון לסדרות מצוירות מערוצי הילדים. ואולי זה מה שצריך היה לקרות לארבע המופלאות: מעבר חלק לאנימציה, בלי פוטושופ על הידיים המגוידות, בלי פגעי הזמן ובלי התבונה והעומק שהזמן נושא בכנפיו לכל מקום, חוץ מהוליווד.
אין באמצע
נותר רק מספר מצומצם של כרטיסים ב-650 שקל האחד למופע הפרידה של "נבוקו במצדה" שיתקיים ביום א' הקרוב. יש גם כמה עשרות ב-800 שקל, וזו ללא ספק הצלחה מסחררת, ובאמת שמגיעות תשואות רציניות לאופרה הישראלית לרגל חג היובל שלה וההפקה הנוצצת שהעלתה.
"נבוקו". אפשר גם במקומות פחות אקזוטיים (צילום: עופר עמרם)
אבל אולי כדאי, לנמען ההגינות, לשנות את שמו של המוסד ל"האופרה התל אביבית פלוס ענף ייצוא". פרנסיה הרי דיווחו בהתרגשות על מספר גדול של תיירים שהגיעו במיוחד ל"נבוקו". נראה שלהם קל יותר להתנייד מאשר לאופרה עצמה, המבוצרת בתל אביב ומקיימת קשר פטרוני ומתנשא עם הפריפריה
הישראלית. המיזם היחיד של האופרה שיוצא מהיכלי השיש שלה ונודד אל העם היושב בציון, הוא הפקה מיוחדת לילדים שאכן מתגלגלת בארץ ומנסה לשבות את לב הטף. למבוגרים בפריפריה כבר לא מגיע, כנראה.
האם לא הגיעה העת לדרוש מן התומכים והמקציבים הממשלתיים למיניהם, שכספיהם מגיעים גם ממיסים של תושבי הפריפריה, להתחשבן עם מוסדות תרבות, ולחייב אותם לנייד חלק מן ההפקות שלהם אל מעבר לגבולות תל אביב ולמקומות קצת פחות אקזוטיים ממצדה?
כבר שכחת, צדי?
צדי צרפתי זע באי נוחות על כס השיפוט, וכדרכו כשהוא רוצה לשכנע מישהו בעמדתו, הוא זעק. הפעם הוא היה משוכנע שניקיה בראון, זמרת מצוינת שאינה יודעת עברית, לא תתקבל על ידי הקהל המקומי בגלל המבטא שלה. ובכלל, גם על במות אמריקניות לא היו סובלים מישהי עם מבטא זר כבד.
כץ. למה אצלה זה עבד? (צילום: יעקב סער, לע"מ)
בראון שחומת העור עלתה לישראל מארצות הברית, התגיירה, מגדלת כאן את בתה וטרם הספיקה ללמוד את שפתנו באופן משכנע. יכולותיה הווקאליות לא מוטלות בספק, אבל אפילו כשהיא מצליחה לבטא נכונה את מילות השירים - וכל הכבוד על ה-ח' המושקעת - נוצר רושם שהיא לא בדיוק יודעת על מה היא שרה.
עם זאת, צריך לרענן את זכרונו של צרפתי. הקהל המקומי לא רק מוכן לקבל מבטא זר של זמרת, בתנאי שהוא אמריקני ולא רוסי חלילה, אלא גם לאהוב אותה עשורים ארוכים אחרי שפרשה מן הבימה. בשבוע הבא יתקיים מופע של הצדעה ואהבה לג'וזי כץ, שעד היום שמורה לה פינה חמה בליבותינו, וכבר מזמן שכחנו שמעולם לא ידעה לשיר ר' מקומית כהלכתה, ובקושי יכלה להבדיל בין הבובה זהבה לנביא יחזקאל.
סופרים שקלים
אם תבחרו בשבוע הספר לקנות דווקא בחנויות של הרשתות הגדולות, שם נוח יותר וממוזג יותר מאשר בדוכני ההוצאות, ודאי יציעו לכם ספר בשקל. לפני שתתפתו, אנא, חישבו לרגע: שקל הוא הסכום המקובל למתן נדבה לפושטי יד.
כשהם ניגשים אליכם עם כוס הפלסטיק החד פעמית, בקרקעיתה תמצאו כבר כמה שקלים בודדים כאינדיקציה לכך שזה אכן מה שראוי לתת.
כשאתם קונים ספר בשקל, אתם שותפים לא רק לתעלול צרכני מרושע, אלא גם להזניה נוספת של מעמד הסופר בישראל, המעורער בלאו הכי. כשאתם קונים ספר בשקל, בסופו של דבר אתם אומרים שמבחינתכם, חג הספר העברי פירושו שסופרים ראויים להיות קבצנים.
סיוע הומניטרי
תקראו לי עוכרת ישראל, אבל דווקא בשבוע-המשט חזרתי לספר אהוב וחבוט של שירי נאזים חיכמת, המשורר הלאומי הגדול, הענו והחכם של טורקיה. פתאום היה למילים כוח חדש ומיוחד, והרהבתי עוז לתרגם (מאנגלית) את "חמש שורות" שלו. אז הנה, מעבר למילים, לשקרים, לחרמות ההדדיים, רגעים של שקט, אם תרצו.
לגבור על השקרים שבלב, ברחובות, בספרים
משירי הערש של האימהות
ועד לחדשות שהמגיש קורא,
להבין, אהובה, איזה אושר גדול
להבין מה חלף – ומה עוד יבוא.