"את הקומדיה אלוהים נתן"

אולם 2 של סינמטק שדרות התמלא תוך שניות. סטודנטים מהחוג לקולנוע במכללת ספיר, תושבי העיר ומבקרים שהגיעו במיוחד כדי להשתתף במפגש עם השחקן והבמאי זאב רווח עמסו את האולם. יש משהו מדבק באווירה הלא מעונבת של פסטיבל קולנוע דרום, שמתרחק ממניירות ונצמד לעיקר. "אני מרגיש שחזרתי הביתה", יאמר רווח בסוף האירוע.

בגיל 70, אחרי שריגש, הצחיק והצליח לחדור את ההגמוניה התרבותית שניסתה במשך שנים להשאיר אותו מחוץ לפתחה, זאב רווח סופסוף זוכה להכרה ולחיבוק שמגיעים לו. שנים של התעלמות ועלבונות לא בנקל יימחו ובכל זאת יש באירוע החם והעוטף שאירגן הפסטיבל נחמה ושחרור.

רווח בפסטיבל קולנוע דרום. "חזרתי הביתה" (צילום: תמי דהן)

כשהסופרת וחוקרת התרבות חביבה פדיה דיברה על כישרונו הנדיר של רווח לגרום לצופים בסרטיו לצחוק ולבכות בו זמנית כמו בתפילה, הוא השתתק. "אבא שלי רצה שאהיה רב ואמשיך את דרכו", אמר אחר כך. "באחד מאינספור הוויכוחים שהיו לי איתו אמרתי לו 'אם אלוהים נתן לי את הכישרון להשכיח את צרותיהם של אנשים בעולם הזה, מי צריך יותר ודיינו בכך'. אוי, אבא, למה אתה לא פה כדי לשמוע".

הוא סיפר על הסרט הראשון שראה בחייו. זה היה בגיל ארבע במרוקו. "ישבתי על ברכיה של אמי בבית הקולנוע. על המסך הוקרן 'הדיבוק' ואני זוכר את הסרט לפרטי פרטים. הפנים של הרב רדפו אותי במשך שנים. הייתי מבוהל ממנו והוא צץ לי בכל פינה", הוא נזכר.

שנים אחרי שעלה לישראל רווח סגר מעגל עם הסרט ההוא של ילדותו. לאחר שסיים את לימודיו בבית צבי הגיע לתיאטרון הבימה, שם פגש את השחקן ליאון קסבינר. "הוא היה מוכר לי כמו מחיים אחרים", מספר רווח. "פתאום נזכרתי שראיתי את הפנים האלה בסצנת החתונה של 'הדיבוק'. הוא היה אקרובט נהדר ולצדו עמדה אישה עם זוג צמות בלונדיניות. ניגשתי וסיפרתי לו על זיכרון הילדות שלי והוא התחיל לבכות. הוא סיפר לי ששבועיים אחרי שהסצנה הזו צולמה לקחו את אשתו למשרפות. הוא הצליח לברוח ארצה. לא האמנתי שאני עומד לידו על הבמה".

קודם חייל, אחר כך בדרן

הבית בו גדל היה ללא ספק המקום שאפשר לרווח לפרוש כנפיים. אביו, מורה לצרפתית ולעברית בבית הספר 'אליאנס' ברבאט, אסר על ילדיו לדבר ערבית. סרטים הם ראו בצרפתית ובאיטלקית והשפעות אלה מהדהדות ביצירותיו.

רווח בסינמטק שדרות. האהבה לקולנוע הגיעה בילדות (צילום: תמי דהן)

"אבא ואבא היו זוג מקסים", הוא אומר. "הם היו דתיים כמובן, אבל בצפון אפריקה התייחסו למסורת באופן יותר מתירני. ראינו סרטים, שמענו מוזיקה, זה לא היה עולם של איסורים. רק בארץ פתאום אמרו לי זה אסור וזה אסור. פה ראיתי לראשונה את הבגדים השחורים של יהדות מזרח אירופה. אני חושב עד היום שאלו בכלל בגדים של קוזאקים ואין להם שום קשר למקום הזה".

בישראל התחזקה בו אהבת הקולנוע, בין היתר בזכות אמיל, שכן שעבד כמקרין באחד מבתי הקולנוע בירושלים. אמיל ביקש מהילד זאב לעזור לו לגלגל את הכתוביות בעברית. סרטים דוברי שפות זרות היו בזמנו מלווים בתרגום שהודפס על גלילי נייר שגולגלו ידנית על פי קצב הדיאלוג. "לא הבנתי מילה, כך שלפעמים קרה שהייתי מגיע למילה 'סוף' באמצע הסרט והקהל היה שורק", נזכר רווח.

למרות הנוכחות הגדולה של סטודנטים לקולנוע באולם ועל אף האמונה הגדולה של רווח בחשיבותה של הפדגוגיה, בכל הנוגע להומור לדבריו מדובר במתת אל. "את הקומדיה אלוהים נתן", הוא אומר. "אי אפשר ללמוד את זה, כמו שאי אפשר ללמד טיימינג או פאנצ'ים. זו מתנה, לא טכניקה".

רווח אמנם לא למד קולנוע באופן מסודר, אבל עבודות בהן שימש בתפקידים שונים, לימדו אותו את המלאכה. "אני לא זכיתי ללמוד כי לא היתה לי האפשרות. לפני שעשיתי את הסרט הראשון שלי עבדתי אצל אלן יעקובוביץ, שערך הרבה מאד סרטים באמריקה. למדתי ממנו על פיתוח תמונה וסאונד. ניקיתי מצלמות מיטצ'ל אמריקניות וגם דרך זה למדתי את האפשרויות שהחומרים והכלים הטכניים נותנים לבמאי כדי לבטא את מה שהוא רואה בדמיונו".

הוא נזכר בקומיקאים גדולים שליוו אותו בדרכו וחזר אל ימי ילדותו ואל ביקוריו בקרקס מדרנו במרוקו. "מבחינתי קרקס מדרנו הוא אחד מפלאי תבל. זו היתה השמחה הגדולה של חיי באותם הימים", הוא אומר. "היה שם ליצן, קומיקאי אדיר שגרם לי לבכות ולצחוק בו זמנית. כבר אז הבנתי שלהגיע לדרגה הזו של יכולת לשלב בין השניים, זה הכי גבוה שאפשר".

את הזיכרונות האלה שנטמעו בתוכו הוא הביא לסרטיו. "המובטל בטיטו", "אדון ליאון" וסרטים אחרים שכתב, ביים ושיחק בהם, עסקו גם בהישרדות והביאו קולות שעד אז לא נראו על המסך בישראל.

הרבה יותר מטיפת מזל

בסרטיו הוא מהדהד את סיפור הקהילה שלו. "מרוקו היא המולדת שממנה ינקתי, ישראל היא ההבטחה שאלוהים נתן לנו והתקווה", הוא אומר. "אני זוכר את היום שהגענו לארץ באוניה. זה היה יום חורף, אבא שלי שר את התקווה ואני החזקתי לו בכנף המעיל. לא ראיתי את אדמת ארץ ישראל כי הייתי קטן והסתירו לי אבל הסתכלתי לשמים ושם היתה קשת וחשבתי שהנה אלוהים מקיים את ההבטחה".

את הזיכרון הזה הוא הכניס כמות שהוא לסרטו "טיפת מזל". כשהמפיק יורם גלובוס רצה לקצץ אותה בשל עלויות גבוהות של יום צילום בלב ים, רווח היה מוכן להניח את המפתחות על השולחן. בדרך לא דרך מצא ספינה טורקית במחיר עלות והוביל אוטובוסים עם ניצבים אל סיפונה. הסצנה צולמה ובדרך נס גם במהלך הצילומים חצתה קשת את השמים המעוננים. רווח סגר מעגל נוסף.

"צ'רלי וחצי". לא מאמין בסרטי המשך