מגלים את צפונות הודו: מסע רוחני לחבל לדאק

חבל לדאק התפרסם בשנים האחרונות והפך ליעד תיירותי מוכר. לה, הבירה השוכנת בגובה של כ-3,200 מטרים מעל פני הים, נהנית מנוכחות קבועה ומרשימה של תיירים מכל רחבי העולם, בחבל שהינו חלק ממחוז גדול יותר, ג'אמו קשמיר, ושעלה לכותרות בשל הסכסוך הפנימי בין ההינדים למוסלמים ובין הודו לפקיסטן.

למרות העובדה שמדובר במחוז בצפון מדינת הודו, האזור דומה יותר הן מבחינה נופית והן מבחינה תרבותית-דתית לשכנתה טיבט, ומכאן גם כינויו, "טיבט הקטנה". לדאק ממוקמת מצפון לרכס ההימאליה, משכן השלג הנצחי והאדיר, ומדרום לרכס הקרקורום (סלע שחור), שבו ממוקמת הפסגה K-2, השנייה בגובהה בעולם, הנחשבת לקשה ביותר לטיפוס. היישובים באזור שוכנים בעמקים בין רכסי ההרים, לאורך ערוצי הנחלים האינדוס, הזנסקר, נוברה ואחרים. 

הנוף ממנזר טיקסי. לדאק (צילומים: אופיר יעקבסון, אקו טיולי שטח)

בעבר הייתה לדאק צומת מרכזי של דרכי הסחר העולמיות. כדי לכונן קשר בין הודו לשאר העולם לא נותרה ברירה לסוחרים אלא לחצות את הרכסים האדירים דרך המעברים הסבוכים שהוכשרו לשם כך באופן מיוחד, ולדאק הפכה למקום שאפשר רגע של אתנחתא לאחר חציית רכס ההימאליה - ולפני חציית רכס הקרקורום.

מה משותף להרי ההימלאיה ולישראל?

בפני התיירים המבקשים להגיע ללדאק יש שתי דרכים, האחת משרינאגאר, בירת קשמיר, לאורך עמק נהר האינדוס, והשנייה דרך עמק קולו, נפתול המטפס וחוצה כמה מעברי הרים וגולש אל חבל לדאק דרך עמק זנסקר. מבחינה טופוגרפית, דרך נהר האינדוס נוחה בהרבה, אך בשל הקרבה לאזורי הגבול והמתיחות בין השלטונות לארגוני החמושים הפועלים במקום, הוחלט ליצור חלופה ולהכשיר בצורה טובה יותר גם את הדרך השנייה. במשך רוב השנה הדרכים סגורות בשל ריבוי השלגים, ורק בחודשי הקיץ הן פתוחות באופן רצוף.

בשל מיקומה הגיאוגרפי מצפון לרכס ההימאליה, לדאק סובלת מתופעה אקלימית המוכרת לנו ממחוזותינו - "מדבר בצל גשם". אדי המים והעננים, שמקורם באוקיינוס ההודי ובים הערבי, עושים את דרכם צפונה תוך המטרת גשמי מונסון ברחבי תת-היבשת, עד שהם נתקלים ברכס ההימאליה, מטפסים ומתרוממים מעליו, צונחים במקביל לטופוגרפיה - ונפסקים. בלדאק, למרות גובהה הרם, כמות הגשמים זניחה לחלוטין, ולכן המקומיים, שבאופן מסורתי, מתפרנסים מחקלאות. מתפללים לא לגשמים - אלא לקצת שמש.

מזמזמים לבודהה, ושותקים

מבחינת המקומיים, ובניגוד לאזורים אחרים בעולם, קיץ שבו השמש קורנת בחוזקה הוא קיץ של ברכה, שכן כל קרן אור יכולה לגרום מעט להתמוססות השלגים בפסגות, ולהתגברות הזרימה בערוצי הנחלים. עם הגעת המים אל העמקים, בני המקום כבר למדו להסיטם באמצעות מערכות השקייה אל החלקות החקלאיות, בהן הם מגדלים חיטה, שעורה ותפוחי אדמה.

מבחינה דתית, למרות נוכחות מוסלמית מסוימת, הדת המרכזית בלדאק היא הבודהיזם. כיום בולט דמיון דתי רק בין הפלג הטיבטי ללדאקי, אך למעשה הדת הגיעה ללדאק מהודו כבר מאות שנים לפני שנקלטה בטיבט, ורק מאוחר יותר אותו זרם טיבטי, חדש יותר, השפיע גם על הבודהיזם הלדאקי. כיום, נוכח הכיבוש בטיבט והדיכוי האכזרי בה, לדאק הפכה למקום ייחודי בו הבודהיזם הטיבטי מתקיים בחופש מוחלט.

הדבר בא לידי ביטוי בלבוש הנזירים ובקירות ה"'מאני" (סוג של אבן חן) שעליהם חרוטות מנטרות רבות, שהנפוצה בהן היא זו של אוולוקיטשוורה - הבודהיסטווה של החמלה. בכל מקום ניתן לראות גם סטופות, מעין מבנה ארכיטקטוני מקודש, המכיל, לפי האמונה, שרידי אפר של בודהה או של אחד מתלמידיו.

קריאה לתפילת בוקר בטיקסי שבלדאק. נזיר בלבוש מסורתי

הסממן הבולט מכל לאמונה הדתית הוא הדגלים הבודהיסטים התלויים בכל פינה, המתעופפים ברוח ומפיצים, לפי המסורת, את הבשורה לפינות המרוחקות ברחבי עולם. נוכחות הדת בולטת במיוחד למגיעים ללדאק משאר המחוזות הודו, שכן בהם הדת הנפוצה היא ההינדית.

מעניין ללמוד כי הבודהיזם נולד והתפתח במורדות ההימאליה, ובשלב מסוים התפשט לעבר מרחבים אדירים ו"כבש" את רוב שטחה של תת-היבשת, בימיו של השליט "אשוקה" - אך צחוק הגורל שב ודחק את הבודהיזם בהודו אל הפינות הנידחות של מרומי ההימאליה.

מבחינת אופי הטיול בלדאק, עומדות לרשות המטיל אפשרויות רבות. חלק מהמבקרים המגיעים לאזור למסע רוחני כדי ללמוד חלקים מהאמונה הבודהיסטית, מצטרפים לכתות המציעות שיעורים בהתבודדות. אחרים נהנים מהשקט והשלווה שמקרינה עוצמת הטבע לכל עבר, וישנם כמובן גם אלה, ההרפתקניים יותר, שמנסים להגיע לפינות נידחות, בג'יפים או בטיולים רגליים, שכן האזור מציע טרקים רבים בדרגות קושי שונות.

אולי להגיע  להימלאיה בדרך שונה? גמל דו-דבשתי בחולות עמק נוברה

עם זאת, גם צעידה בכפרים ובדרכים המובילות אליהם עשוייה להוות חוויה מעניינת

מאוד, ולאפשר אינטרקאציה עם האוכלוסייה המקומית, ולהעניק למטייל דרך להתוודע אל צפונות לדאק. יש לזכור, עדיין, כי האזור ממוקם בגובה רב מאוד, ועל אלה המגיעים אל החבל בטיסה או מאזורים נמוכים יותר, מומלץ להתחיל את הביקור בכמה ימי הסתגלות, ואף להתייעץ עם רופא בקשר למתן כדורים נגד סחרחורות או בחילות כדי לסייע להם להסתגל לשינוי בגבהים.

ולסיום, נדמה כי הדבר החשוב מכל הוא להפנים שהשוני הרב בדרכי החיים, מעורר סקרנות מרובה, ויש לדאוג לכך כי זו תתבטא בצורה מכובדת. עלינו ולהוקיר את בקשותיהם של תושבי המקום, המפצירים לעתים בתיירים להימנע מצילום במקומות מסויימים - ובעיקר, ולהקפיד על כללי ההתנהגות המקובלים במקומותיהם הקדושים.

• אופיר יעקבסון הוא מדריך בחברת "אקו טיולי שטח"