כל סוף הוא התחלה חדשה
רגילים לראות בשריפה משהו רע; סוג של אסון: צמחים עולים בלהבות, בעלי חיים נסים בבהלה ואלה שלא מספיקים – נשרפים. אבל הטבע מלמד אותנו שלשריפה יש גם תוצאות חיוביות: היא מנקה את השטח ומאפשרת למינים רבים של צמחים ובעלי חיים שנדחקו ממנו הזדמנות חדשה
שעות הצהריים המאוחרות, שקט ושלווה במושב קשת שבגולן. לפתע נשמע במרחב קולה הצורם של מערכת כריזת החירום: "שרפה, שרפה, שרפה גדולה באזור השער ומחסן החצר, כולם להגיע בדחיפות למרכז ולעזור בכיבוי האש"...
ראשונים הגיעו הבוקרים שיש להם יותר ניסיון מכולם, מעצם העובדה שמחייתם על העשבייה הצפופה המצהיבה בשדות הגולן, המזון של עדרי הבקר, עשבים שכעת מזינים את להבות האש המתנשאות אל על. מיד אחריהם הגיעו בריצה חברים נוספים מהמושב שלקחו מחבטים ומכלי מים נישאים על הגב. הם הסתערו על הלהבות, חובטים ומתיזים, ובתוך דקות הצטרפה הכבאית מקצרין.
האש הצליחה לחצות את גדרות המושב ולחדור מתוך שדות המרעה לעבר המחסן. כעבור זמן היא כובתה, משאירה אחריה עשן וריח עץ שרוף שהמשיך להציף את האזור בימים הבאים. אל מרחבי השדות הזהובים של הגולן הצטרף כתם שחור שרק עם רדת הגשמים יחליף צבע משחור שרפה לירוק נביטה, ובסוף האביב שוב לצהוב. ואם תהיה עוד שרפה - שוב לשחור וחוזר חלילה...
מירוק, לצהוב, לשחור וחוזר חלילה (צילומים: גלעד פלאי)
אחרי השריפה נשאר הפיח השחור, וכמה פרחים ששרדו
בכל קיץ נצבעים השדות של רמת הגולן בצבעי חום-זהוב. החום מביא אתו לאות שמרביצה את הפרות על הקרקע בצל הקרוב, ואז משום מקום מגיעה שרפה וסכנת מוות מרחפת על בעלי החיים ועל בני האדם.
אין עוד מקום בארץ שכל כך עשיר בעשב כמו רמת הגולן. הנביא עמוס כינה את נשות השומרון הדשנות "פרות הבשן" (שהגולן חלק ממנו). הגולן היה ידוע מאז ומתמיד כמקום המתאים ביותר לגידול פרות. כאשר בני ישראל היו בדרכם לארץ ישראל, בעוד בני גד, ראובן וחצי המנשה בחרו להישאר בעבר הירדן המזרחי, עלה החצי השני של שבט מנשה לרמת הגולן והתנחל שם.
בזמן המלחמה לכיבוש הארץ השאירו הגברים את נשותיהם וטפם שם, וחזרו בתום המלחמה לגולן. רועי הצאן שבאו ממצרים דרך המדבר, לא יכלו לעמוד בפני שפע המרעה בגולן, ולמורת רוחו של משה העדיפו אותו על פני ארץ ישראל המערבית.
הצמחייה בחלקים גדולים של רמת הגולן היא יער פארק, שמתאפיין בעצים גדולים המרוחקים זה מזה, בעיקר אלוני תבור, עצים נאים בעלי גזע מרכזי, וביניהם משטחי עשב. העשבים האלה הם מזון עשיר לפרות, וכאז כן היום שטחים נרחבים ברמת הגולן משמשים למרעה.
האש המתחילה להתלקח נשמעת כקול פצפוץ, ומתלווים אליה גל חום ועשן מיתמר. הרוח מלבה את האש, והערבות השלוות של רמת הגולן מתמלאות אנרגיה, פחד ואלימות. הפרות והיונקים האחרים בורחים במהירות כשהם רק שומעים או מריחים את האש העולה.
החרקים המעופפים לרוב מצליחים לברוח (צילומים: גלעד פלאי)
אחרי האש, חסידה מחפשת "מזון מבושל"
גם החרקים המעופפים והמקפצים, הפרפרים, הצרעות והדבורים לרוב מצליחים לברוח. לזוחלים, ללטאות, לנחשים ולדוחיים קשה יותר להדביק את מהירות האש המתפשטת, ולעתים קרובות הם נלכדים בה. קשה לראות את השרידים החרוכים של אלה שלא שרדו, אבל זו דרכו של עולם.
כמה מינים של עופות טורפים אורבים לחרקים הנסים מפני גל האש ולוכדים אותם. כך חסידות מאלו המצויות רוב השנה ברמת הגולן ובזים. הם פוערים פה ובולעים את החרקים המבוהלים. הם והעורבים ממתינים וחוזרים לאותם שדות ל"מנה שנייה", מבושלת, לאחר שהאש דועכת.
הגישה הכללית היא להתייחס לשרפה כאל משהו רע, סוג של אסון; צמחים נשרפים, בעלי חיים נסים בבהלה ואלה שלא מספיקים – נשרפים; אבל העוסקים בשמירה על הטבע למדו כבר שלשרפה יש גם תוצאות חיוביות – היא מנקה את השטח ומאפשרת למינים רבים של צמחים ובעלי חיים שנדחקו ממנו לחזור ולנסות את מזלם.
תהליך הבערה הוא תהליך אקסותרמי, כלומר תהליך שמשחרר אנרגיה בפראות מהמקום שהייתה אגורה בו במהלך שדורש הרבה חמצן. החומר האורגני שמשמש כדלק לבערה בולע חמצן ומשחרר אש, חום ופחמן דו-חמצני שנכלא בו בתהליך הפוטוסינתזה שביצעו הצמחים. בערה של עשבוניים היא קלה, מהירה וחולפת מיד כאשר חומרי הבערה מתכלים מעל לפני השטח. על כן השפעתה הישירה על הקרקעות מועטה יחסית. אפשר לדמות את האש לשיטפונות של החורף, שסוחפים לים את קרקעית הנחל והמינים הגדלים בתוכה אבל מאפשרים לאוכלוסייה להיבנות מחדש.
לאחר שריפה, המינים חובבי השמש והמינים שהצל מבריח אותם חוזרים ובגדול. זכור לי איך רצנו כולנו (הבוטנאים) שנה אחרי השריפה הגדולה בכרמל לראות את הפרחים של הצמחים החד שנתיים הרבים שעלו ופרחו באותה שנה, כאלו שלא נראו במקומותינו שנים רבות.
יתרון נוסף של השרפה הוא בפירוק החומרים המהיר שלה. היא מחזירה לטבע, לאדמה, מינרלים וחומרים אחרים שהיו כלואים בתוך הצמחייה, ומאפשרת למחזר אותם ולהשיב אותם לאדמה כדי שיעמדו לרשותם של הצמחים ובעלי החיים בעתיד.
אש היא חלק מהמרכיבים הטבעיים של הנוף הים תיכוני. צמחי החורש שלנו, כולם יחד וכל אחד בדרכו, עמידים בפני שרפות. האלון והאלה מצמיחים במהירות ענפים חדשים מניצנים תת-קרקעיים ששורדים את השרפות. לעתים קרובות - תלוי בעצמת האש ובמהירות הכבאים - העצים נשארים על עומדם ורק העלים נחרכים, ועוד באותה שנה מצמיחים העצים עלים חדשים.
האורן רגיש יותר ואינו מתחדש לאחר שרפה, אבל האש פותחת את האצטרובלים, מפזרת את הזרעים וגורמת לנביטה רבה בשנה שלאחר השרפה. זו אולי הסיבה שהוא אינו נפוץ ברמת הגולן.
בין העצים הפזורים ברמת הגולן יש כאמור משטחים רחבי ידיים של עשבוניים. המין השולט, הנפוץ ביותר בהם, הוא שעורת הבולבוסין. השעורה יבשה ומצהיבה לקראת הקיץ, והגבעולים הזהובים שלה מתגרים באש. כמו דגניים אחרים היא חסרת עצה ועל כן היא מתלקחת בקלות.
אבל פקעיות הבולבוסין, האוגרות את העמילנים שלה, מצויות מתחת לפני הקרקע ונשמרות משנה לשנה. האדמה שומרת עליהן, וגם אם כל העשבייה הנראית לעין נשרפת ונעלמת, פקעיות הבולבוסין ממתינות לגשם הראשון ואחריו יתחילו לפתח ניצנים שיגדלו ויתפתחו ל"בשר התותחים" של אש הקיץ היוקדת.
לא חולפת שנה שבה לא מתרחשות שרפות ברמת הגולן. ככל הנראה, "שרפות ספונטניות" לא מתרחשות, גם אם בקבוקים של זכוכית מוטלים בשדה ומרכזים את אנרגיית השמש; מה או מי גורם לשרפות? מכאן מופנית אצבע מאשימה לבני האדם.
פעם היו אלה הרועים שלא הקפידו לכבות את המדורה והיום אלה בעיקר בני אדם שמתרשלים – ילדים בחופשה, חקלאים שמעוניינים להיפטר מהשלף, השאריות של צמחי החיטה אחר הקציר, מטיילים שהכינו קפה, נהגים שמשליכים בדלי סיגריות וחיילים שיורים אש חיה במהלך האימונים.
הקש היבש והחם מהווה חומר בערה אידאלי, ודי בגפרור אחד כדי להצית אותו. כנראה שיש גם הצתות מכוונות. להערכת שירותי הכבאות באזור רבות מהשרפות הן הצתות בזדון, והגורמים להן הם אויבים ומתחרים על שדות מרעה, סוחרי חציר מתוסכלים, ולא מוציאים מכלל אפשרות הצתות ממניעים פוליטיים. הקלות של ההצתה והחריכה מקשות על איתור ראיות והחקירה נמשכת.
אחד הדברים החשובים בעצירת התפשטות השרפות היא לנסות ולהשתלט עליהן במהירות המרבית, לפני שצברו חום המצית את המשכן בכוחו בלבד. לכן, אם נראה לכם שלא תצליחו להשתלט על שרפה בעצמכם – הזעיקו קודם לכל פעולה את הכבאים (102), ורק לאחר מכן נסו לעכב את התפשטותה עד לבואם.
- גלעד פלאי הוא צלם ומדריך טיולים בישראל ובמדינות השכנות.
- ד"ר רחלי עינב היא יועצת סביבתית בחברת Blue Ecosystems
- הכתבה התפרסמה בירחון "טבע הדברים" באוקטובר 2009
- מיוחד לקוראי ynet: גיליון היכרות מתנה
למגזין טבע הדברים / ילדי טבע הדברים
לפנייה לכתב/ת 
