גבי עמרני

נולדתי גבריאל מיכאל רפאל, על שמם של שלושת המלאכים. כנראה שהגעתי אחרי כמה לידות קשות.

את הילדות שלי ביליתי במלחמות עם ערבים. גדלתי בירושלים בשכונת הפחים, שם היה הגבול. מגרשי הכדורגל שלנו היו שדות חיטה, ואחרי שהיו קוצרים אותם בקיץ היו פורצות מלחמות עם השכנים סביב מי ישחק איפה. אלה היו מלחמות שטחים שכונתיות, אבל חריפות.

לימודים זה לא רק בית ספר: זה גם כל מה שקורה לך בדרך לבית הספר. ובדרך חזרה, כמובן.

בבית שלי היה מותר ללכת לבית כנסת ואחר כך לכדורגל. בכלל, אבא שלי היה אדם פתוח. הוא נתן לי ללכת לתנועת הנוער ולהכשרה בקיבוץ למרות שהיה אדם דתי. זה לא היה לרוחו, אבל הוא סבל בשקט.

מי בכלל מסוגל לקיים תרי"ג מצוות? יש בסך הכל ארבעה־חמישה דברים חשובים. תעשה אותם, ואתה יהודי לכל דבר. אדם צריך לייצר קמח, לאכול, לעשות צבא. אי אפשר לשבת על האולימפוס ולהכריז שאתה דתי.

הפאק שלי זה שאני לא נוסטלגי. אני לא אוהב להתרפק על העבר ולא יושב וצופה בסרטים הישנים שלי עם הנכדים. זה מנתק אותך מהעשייה, ואני עסוק בלעשות.

אני לא אוהב את המילה מפורסם. זה מציק לי באוזן.

מת על תיאטרון. אני אוהב את הקשר הישיר לקהל, את הצחוקים שבאולם ואת העובדה שגם אם אתה עושה טעות, מחר יש עוד הצגה. קרה לי שירדתי מהבמה

 אחרי ערב שבו שיחקתי רע, ואנשים בחוץ אמרו לי שהייתי נהדר. במקרים כאלה אני תמיד חושב, מה נהדר? מה, הם לא ראו? אולי הם בכלל באו מהצגה אחרת?

בישראל לוקחים את האיש שיביא את הקהל, לא את האיש הנכון למחזה. כמה אנשים אתה כבר יכול להביא בגלל שם? 20־30 אלף? זה לא מספיק. אם הייתי עכשיו כוכב טלוויזיה, אז היו לוקחים אותי לעשות את המלט. זה בכלל לא היה משנה אם הייתי מתאים.

קולנוע מוציא משחקן את האיכויות האמיתיות שלו. אתה צריך לשחק רגע דרמטי, ובינתיים פנס אחד מחמם לך את הרגל והשני תקוע לך בתחת. זה פורמט מרתק, מורכב ומלא מוקשים. כשאתה מצליח לפצח אותו, אתה מתמלא בסיפוק אדיר.

איזה כיף לרוברט דה נירו. אתה מסתכל עליו ונשאר לך רק להיאנח מקנאה ולקוות שיום אחד גם אתה תקבל תפקידים כאלה.

מאז מותו של חנוך לוין, כל חובב תיאטרון שני הפך למומחה ביצירתו. אם לא הייתי עובד איתו לא הייתי מבין על מה כל הרעש, אבל אחרי שאתה משחק במחזה לויני, קצת קשה לחזור למחזה רגיל. כל השאר נראה לך פתאום פשטני, חסר דקויות ועומק. לשחק במחזה שלו זה חוויה הומוריסטית וטרגית שלא מקבלים בשום מקום אחר. אני מרגיש שם הכי בבית.

אני חובב. חובב נגרות, חובב פרזול, חובב חשמלאות, חובב בישול. שעות אני יכול לשבת על משהו שדורש תיקון עד שאני פותר אותו. מת על זה.

לעשן מקטרת זה יותר מדי עבודה. צריך לעשות המון פעולות עד שאתה מגיע לאקט עצמו, ואחר כך עוד לנקות את כל העסק. אני מעשן סיגרים. זה הרבה יותר נוח.

כשאתה צעיר, החיים הם שדה קרב ואתה עסוק כל הזמן בלחימה. עם ההתבגרות אתה מקבל שכל ולומד להסתכל על הדברים בפרופורציה, אבל מי שעדיין עסוק בעשייה, כמוני, לא נטש לגמרי את המערכה. אז אני עדיין בין הלחימה והשלום. אני הפסקת האש.

יש גיל שבו כבר לא כל כך פשוט לעשות פליק פלאק. שנים הייתי ספורטאי, אבל היום, אם אני עושה סלטה ערבית אני נוחת עקום. להבין את מגבלות הגיל שלך זה מלחמה תת־הכרתית. לפעמים אני תופס את עצמי ואומר אידיוט, אתה כבר לא בן 22. תתנהג בהתאם לגילך.