עברנו את הפיליפינים, נעבור גם את זה

לפני הכל, בואו נשחרר את חובת התלת-ממד שמתנדנדת לנו מעל הראש אחרי שרוקנה את כיסיו של ערוץ 10. אין דרך קלה להגיד את זה - אלה היו עשר דקות שנראו כמו משהו שהחמוס שלכם הביא מהאייטיז ולעס על הספה.

הטכנולוגיה המודרנית עוד לא הצליחה לפצח את הנוסחה למשקפי תלת-ממד זולים שעוברים את שלב הקרטון שמודבק לצלופן, ונדמה לי שהיא מנסה לרמוז לנו משהו. באמת שלא בא לי לקלקל את האירוע החגיגי, לכן אומר רק זאת: מרינה, מבחינתי לציצים שלך יש ארבעה ממדים. תצוגת הפורנו שסיפקת שם תפרנס הרבה מוחות, גבריים בעיקר, בימים חשוכים - ומי יודע, אולי יום אחד תפרנס גם אותך.

האוהדים. אל תרימו ידיים, שילוני לצדכם! (צילומים: גיא קרן)

ולפרק עצמו: מה שטוב בעיכוב של עשור אחרי הציוויליזציה, זה שלפחות להישרדות הישראלית יש מבחר גדול יותר של עונות אמריקניות להתגלח על הזקן שלהן - ואם לא על שלהן, אז לפחות על זה של עידן קפון, אלוהים יודע ששלו צומח ממש מהר.

אם אריאלה היתה רואה "הישרדות טוקנטינז" (ואולי היא ראתה, אין לי מושג), היא היתה יודעת שהיא לא תודח היום. משימת הפתיחה, כל החבילה - הקרב על הציוד, ההצבעה בשבט, ההליכה לקיסריה של שבט אחד (שאני אבן אש אם הם אשכרה הלכו ארבע שעות) מול משט השלום של השבט השני, הם טייק-אוף על משימת פתיחה דומה מאוד שהיתה בהישרדות 18. משימה חכמה, שיוצרת מתח חברתי ומצבים נפשיים קיצוניים מהרגע הראשון למשחק.

השוואה למקור זה כל כך 2007

להוציא את הפסקות הפרסומות התכופות, שצריך להיות הבעלים הגאה של שלפוחית מודלקת כדי להדביק את הקצב שלהן, הפרק התאפיין במריחות קלות יחסית, בחתך רוחב לא רע של הדמויות החדשות ובחלוקת זמן הגיונית בין שני השבטים.

בואכה העונה הרביעית, כולנו מנוסים, חכמים ובעיקר עייפים מהתקווה שאי פעם נקבל מוצר שיכול לעמוד בשורה אחת עם המקור. כך שעם כל הצער שבדבר, אולי הגיע הזמן להסכין עם ההבדלים החוקתיים בין שני הפורמטים, ולקבל אותם כנקודת פתיחה של הצפייה. את שחרור הקיטור נשאיר לקבוצות קטנות של מורדים, שיתכנסו בסלונים חשאיים, יחשיכו את החלונות וידקרו בובות וודו קטנות של ערוץ 10. עם המזל שלו, זה אפילו יעזור.

השורדים בדימוס. פייר, לא התגעגענו

המשימה היחידה שאיכלס הפרק היתה מצוינת. היא דרשה מהשורדים יכולת טקטית וכוח פיזי, ובזכותה קיבלנו את אריאלה, האמא הרוחנית של עידן קפון. אריאלה, חופרת הקברים הקטנה, שהעדיפה להתמזמז עם קפון בשיחים במקום לנשוך אותו או למשוך לו בביצים, להיחלץ ממנו ולהצטרף לשבט שלה. אריאלה, שרצה אל קו הסיום באופן שהזכיר את הסצנה בה פורסט גאמפ חוצה את מגרש הפוטבול ישר אל היציאה.

מבחינת השבט שלה היא יכלה להמשיך לשם באותו הרגע, אבל תפקידה בחבורה כשעיר לעזאזל רק החל. איתה בשבט פיגורות מרתקות כמו אושר, שמקווה שיראו יותר ממנה (ותכלס, אם יראו פחות זה יהיה ממש עצוב), ושפקס, שיש לקוות שקללת גל ארז לא תרדוף אותו ושהוא סתם הלך לחפש את ההאמר הצהוב כדי לשמוע קצת רוד סטיוארט.

ובקטנה:

למעיין - לא כדאי שלפני שאת יורדת על מישהי משבט המעריצים כי היא "אחת בלונדינית, נראית כמו ברבי", תעיפי מבט במראה? אה, נכון, אין מראה על האי.