דור הולך ודור בעעע
יש סיכוי שהדור הצעיר יצליח ליהנות מ"סיוט ברחוב אלם" המחודש. דרור עמיר מעדיף להתחנן בפני ווס קרייבן להחזיר את פרדי קרוגר מהמתים כמחסל במאים של רימייקים כושלים. עד שזה יקרה, תשתדלו לא להירדם
"סיוט ברחוב אלם" בגרסתו המחודשת ניצב בפני אתגר כמעט בלתי אפשרי: ההשוואה המתבקשת למקור לא יכולה בשום אופן להחמיא, במיוחד לאור העובדה, שבניגוד לסרטים קודמים שזכו לחידושים - ביניהם "בלאדי ולנטיין", "יום שישי ה-13" ו"טבח המנסרים מטקסס" - עלילותיו המקוריות של פרדי קרוגר נותרו במעמד של קלאסיקה, אפילו מחוץ למעגלים של חובבי האימה הכבדים.
ואכן, אם ניצמד להשוואה הזו, נוכל לבוא בטענות רבות כלפי הסרט. אפשר למשל להפנות את תשומת ליבם של היוצרים לכך שגניבה בוטה של כמה סצנות מוצלחות ושזירתן באופן לא אלגנטי בעליל לכדי סרט "חדש" לא באמת יוצרת חידוש, אלא שיבוט זול. או פשוט להסביר לצופים החדשים שלווס קרייבן, יוצר הסרט המקורי, יש יותר בכישרון בזרת השמאלית ממה שיש לסמואל באייר - האיש שהקרדיט הכי מכובד ברזומה שלו הוא בימוי הקליפ של "Smells Like Teen Spirit" - בכל גופו. או להבהיר שכינונה של מיתולוגיה ענפה לדמות הנבל היא עבודתם של סרטי המשך.
תשתדלו לא להירדם
אבל כאמור, ההשוואה הזו לא הוגנת, ובמצבה הרעוע של תעשיית סרטי האימה במאה ה-21, גם עורב פצוע יחשב לזמיר רצחני. הבעיה המרכזית עם "סיוט ברחוב אלם" - מודל 2010, היא שגם אם נשחק ב"מה היה קורה אילו פרדי קרוגר נולד זה עתה", או סתם נעמיד פנים שאנו משתייכים לדור שלא ידע את קרייבן, מדובר בזוועתון מצ'וקמק - סרט חסר תחכום ועם הומור עצמי דומה לזה של "רשימת שינדלר", שגורם אפילו ל"פרדי נגד ג'ייסון" להראות כמו יצירה שנונה ועמוקה.
העלילה, למקרה שתהיתם, אותה עלילה: סיוטים שהופכים למציאות ובמרכזם דמותו המטרידה של פרדי קרוגר (הפעם בגילומו של ג'קי ארל היילי מ"השומרים", שתופס את מקומו של רוברט אנגלנד), טורדים את מנוחתם של כמה צעירים וצעירות, יפים ויפות. אחרי שתוך רגע מגיעה ההשלמה עם השלכותיה הקטלניות של השינה, הם יוצאים למירוץ נגד הזמן - מצד אחד להישאר ערים, מצד שני להישאר שפויים.
"סיוט ברחוב אלם". לא מספיק שהוא רוצח, עכשיו גם פדופיל?
אלא שבאייר וכותבי הסרט לא מסתפקים בסצנות רצחניות וקונספט ראשוני מוצלח: הם רוצים סיפור רקע קודר, שיספק הסבר טבעי למחצה לשורשי הרשע, שפוקד את חלומותיהם של הצעירים, בדמות חטא עתיק של דור ההורים. בסרט המקורי, קרוגר היה רוצח ילדים שהצליח לחמוק מעונש. הפעם, כיאה לפחדים הרלוונטיים לתקופה, הוא נחשד בהטרדה מינית של אותם נערים שהוא תוקף.
פרדי א', פרדי ב'
זהו אולי הבדל שולי לכאורה, אבל הוא למעשה חלק מהותי מהפער התהומי שמפריד בין פרדי (אנגלנד) לפרדי (ארל היילי). בעוד שהראשון הציג שילוב פרוע בין דמות מטרידה וקודרת לליצן חייכני (שנבע לא מעט מהמראה של אנגלנד), הרי שהשני מסתפק בתואר הראשון.
הקול, כוויות הפנים, ובעיקר הרקע ההיסטורי - פרדי קרוגר החדש הוא לא רק הסיוט של גיבורי הסרט, הוא הסיוט הנורא ביותר של כל מי שלא מסוגל להתייחס לסלאשר ברצינות תהומית שכזו. בכל זאת, קל לנו יותר לסמפט רוצח על-אנושי מפדופיל, וההזדהות הזו עם הנבל הפכה את המקור למרתק כל כך, ובהעדרה - את החידוש לסתמי.
מעבר לבעיות התסריטאיות, על הצופה להתמודד כמובן גם עם שלל הצרות שאפיינו את רוב סרטי האימה של העשור האחרון: משחק מביך, טקסטים מופרכים ודגש כמעט מוחלט על אפקטים על חשבון צילום ועריכה מצמררים כפי שהם.
ווס, תציל אותנו!
ישנו סיכוי לא רע שבני הדור הצעיר, שלא זכו לראות בזמן אמת סרטי סלאשר במודל הקלאסי שלהם, מלא הומור עצמי ואסתטיקה פרועה, יצליחו להפיק הנאה כלשהי מ"סיוט ברחוב אלם" המחודש. אבל אל תטעו את עצמכם: לא הנוסטלגיה היא שפוגמת בהנאה של הדור הוותיק, אלא היעדר השוואה ראויה היא זו שפוגעת בהערכתם של בני הדור הצעיר.
העובדה שהסרט אפילו הצליח למשוך לא מעט צופים לבתי הקולנוע בארצות הברית, רק מעידה על המצב העגום של תעשיית סרטי האימה בשנים האחרונות (וחברת "Platinum Dunes" של מייקל ביי שחתומה על הסרט היא האשמה העיקרית).
"סיוט ברחוב אלם" המקורי. לא רק בגלל הנוסטלגיה
ב-1994, אחרי שורה ארוכה של סרטי המשך מביכים יותר ומביכים פחות בעלילותיו של פרדי, שהגיעה לשיאה ב-1991 עם "The Final Nightmare",
קרייבן שוב נטל לידיו את המושכות של "סיוט ברחוב אלם". הוא ביים את "Wes Craven's New Nightmare", אחד מסרטי האימה המתוחכמים ביותר שיצאו בשנות ה-90, עם סיפור שתהה על המתח שבין חלום וערות, אמנות ומציאות.
אולי, לאור האפיזודה המזעזעת הזו מבית היוצר של ביי, קרייבן ישתכנע לכבוש מחדש את יציר כפיו ולהחזיר אותו לימי הזוהר שלו. למשל, סתם דוגמה, הוא מוזמן לביים סרט שבו פרדי יוצא מהמסך לאוויר העולם ומחסל בזה אחר זה במאים של רימייקים כושלים. למשל.
לפנייה לכתב/ת 
