על מה בדיוק הגאווה הגדולה?

מי ביקש סלקטורים לקהילה?

פרסום זה כוח, וכוח משחית. זה נכון לפוליטיקאים, אנשי צבא או סתם סלבריטאים. קחו למשל את משפחת אוחובסקי-פוקס. פעם, מיני קונגלומרט שהתרכז ביצור טקסטים תרבותיים עם עניין לציבור. כיום, מפלצת שיווק רב ראשית, לוחמנית ודורסנית, שחיה בבועה וחולמת תמיד את אותו החלום.

אוחובסקי ופוקס. זווית ראייה מעוותת (צילום: ענת מוסברג)

אז נכון, אוחובסקי ופוקס שמו בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת את ההומואיות על שולחן האוכל הישראלי ואמרו למשפוחה: "תאכלו!". הם עשו את זה עם דמויות כמו איגי ותומר בסדרה "פלורנטין" ומאוחר יותר עם "יוסי וג'אגר", סרט שהקנה לפוקס מקום בפנתיאון של הקהילה הגאה, ובצדק.

בניגוד לקולנוע המצוין של עמוס גוטמן, שפלרטט עם השולַיים האפלים של הקהילה, פוקס העדיף תמיד להתבונן במציאות דרך משקפיים ורודים. פעם, זה היה נחמד. היום, זווית הראייה שניבטת ממגדל השן של שופט הריאליטי ובן זוגו, מציגה עולם שמעולם לא היה פחות קשור למציאות.

הדימוי, ששניהם היו שותפים ביצירתו, הפך את ההומואיות לקלישאה. מי שסירב להיכנס למשבצת המוגדרת שקבעה תו תקן ל"הומואיות נאותה" על פי הפרמטרים של השניים, סומן כאויב. חלק מה"אויבים" זכו לטיפול של הוצאה מהארון בניגוד לרצונם. אחרים, מקווים שאולי להם זה לא יקרה, והם לא ייאלצו לחשוף נתחים מחייהם האישיים כאילו שזה באמת מעניינו של הציבור. אוחובסקי ופוקס מינו עצמם לשופטים בריאליטי של החיים, בלי שאף אחד לא יעז לעצור אותם. אולי הגיע הזמן. (מרב יודילוביץ')

משוגעים, תרדו מההר!

קחו לכם את זמרי הקברט. קחו את הסַפָּרים, האמנים, קחו אפילו את החיילים, האסטרונאוטים והטייסים. אבל למה לעזאזל לא יכולתם להניח לנו את הבוקרים?

"הר ברוקבק". אונס דמות הגבר האחרונה על המסך

הקאובוי, הוא-הוא המיתוס הגברי האחרון שעוד נותר לקולנוע האמריקני במאה ה-21. אמנם אחרי "בלתי נסלח" הוא נותר חבוט, מיוסר וחרוש קמטים, אבל עדיין, גם הקאובוי שגילם קלינט איסטווד ב-1992 היה גבר-גבר אמיתי שסובל בשקט.

ואז, ב-2005, הגיע אנג לי עם "הר ברוקבק" וחטף ברוע לב את הסטרייטים האחרונים. את ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר המסוקסים הוא שלח לסצנות קיטשיות עמוסות ברגש שובר לב, התייפחויות מביכות ואחווה גברית פורצת גבולות, שהותירו את הצופות דומעות ללא מנוח ואת הצופים הפחות גיי-פרנדלי נעים באי נחת במושבם.

במילים אחרות, אנג לי אנס בברוטליות את אחרון גיבורי התרבות האמריקנית המאצ'ואיסטית - ולא רק שהוא יצא מזה בשלום, הוא אפילו יצא מזה עם אוסקר. (דרור עמיר)

ג'וני ג'וני גו הום

זיכרון עמום משנות ינקותי פקד אותי לקראת הכתבה הזו. באותו זיכרון הוריי מספרים על הילד המעצבן של השכנים שכל היום משחק ברכב צעצוע של כיבוי אש או משטרה, ועושה ממש הרבה רעש לכל הבניין. כבר אז, הייתי צריך להבין, הילד המרעיש הזה יגדל להרעיש עוד יותר.

ואכן, כך קרה. הילד ההוא מרמת השרון גדל והיה ליוצר, כותב, מפיק, עורך, שחקן ובעיקר - רעשן. שמו בישראל הוא יונתן (ג'וני) קוניאק והספקנו להכיר אותו בסדרות "ג'וני" ו"רמת אביב ג'", בשתיהן גילם דמות דומה, ובואו נקרא לילד בשמו - דמות של הומו בלתי נסבל.

למרבה הצער, איפיון הדמות הג'וניאית המשיך גם כאשר הפך קוניאק ליוצר ב"פיק אפ". גם אם לא כיכב בה, דמויות הגייז (של הדיילים, אלא מה) שהוצגו בתוכנית היו סטריאוטיפיות, על סף הדוחות. דמות ההומו בטלוויזיה, אם כן, מראשית נוכחותו של לאון ב"רמא"ג" ועד רז (אלדד פריבס) ב"פיק אפ", הפכה לאוחצ'ית, מגוחכת ומטופשת - והכל בזכות הילד של השכנים. (עמית קוטלר)

אלן עד פה

"אמריקן איידול" מאז ומתמיד היתה תוכנית נעימה לעיניים ולאוזניים. גם כשמדובר היה בשיא הקלישאות, תמיד היה כיף לצפות במומחיות הטלווזיונית והבידורית של רשת פוקס ושל האימפריה האדירה שהקימו סיימון פולר וסיימון קאוול. תמיד היה כיף לראות איך האמריקאים יודעים להפיק ולנצל את התחרות הזו כל כך הרבה יותר טוב מאיתנו.

דג'נרס. תנוחי

אבל אז הגיעה אלן דג'נרס. הטוק שואואיסטיט הטרחנית נחתה בצבא השופטים המוצלח והחליפה את פאולה עבדול, מי שאחראית לחלק גדול מהצלחתה של התוכנית. מהרגע בו נראתה בתוכנית הראשונה של העונה האחרונה, דג'נרס הרסה הכל.

ראשית, מה לעזאזל לה ולמוזיקה? שנית, מה לעזאזל לה ולעמידה על במה? אם מישהו אי פעם צפה בתוכנית האירוח המזעזעת של האישה, יכול היה לראות איך בכל פעם היא נכנסת לאולפן שלה בריקוד מזעזע וחסר פרופורציות. קצת כמו איליין ב"סיינפלד" בפרק בו נחשפת כרקדנית הגרועה בעולם אך בטוחה שהיא הטובה ביותר.

ד'גנרס תמיד היתה מעיקה ומציקה, עוד לפני תקופתה ב"אמריקן איידול". אך ברגע שחדרה לתוך האמא של הפריים טיים, היא חירבה את הצפייה הכיפית והכל כך פשוטה בתוכנית. אבל בסופו של דבר, לא מדובר בתכונות שהיא מחצינה בשל היותה לסבית, היא סתם נורא מעצבנת. (אור ברנע) 

הבהמה שמאחורי המלכה

דיויין לא היה הזמר הראשון שנהג ללבוש בבגדי אישה. בוי ג'ורג' הדהים אותנו עוד שנה קודם לכן. אבל בפעם הראשונה שנשמע קולו החורקני של הזמר/זמרת ברשת ג', עם השיר "You Think You're A Man" בעל הטקסט המשפיל, אי אפשר היה שלא להפריד אותו מהלוק יוצא הדופן, הפאות, הטייטס והכרס המשתפלת.

הכרס היתה בערך הדבר הדומה היחיד המשותף בין אותה דיווה מהגיהנום לבין האיש מאחוריה, גלן מילסטד, שהתארח שנתיים אחר כך אצל רם עברון ב"זה הזמן" בטלוויזיה הישראלית.

קשה היה להאמין שהבחור האפרורי הזה, שנראה יותר כמו רואה חשבון, אמור עוד מעט לצייר לעצמו גבות ורודות ולעלות על במת "קולנוע דן" כשהוא צורח "אני כל כך יפה". לפחות הוא לא אכל צואה של פודלים, כפי שעשה בסרט "פינק פלמינגוז". (אילת יגיל)

לא עוף ולא קוסקוס

"דיילים הם בהכרח הומואים", הצהירה מישהי (שפעם היתה חברה שלי) רגע לפני שאיבדתי הכרה בטיסה הראשונה בחיים שלי, שכללה ארוחה מימית וכיסי אוויר למכביר.

עטיפת הספר "נגמר העוף" של כהן. מנת יתר של הומוסקסואליות

כשהתעוררתי, לעיניו הכחולות והחיוך המקסים של הדייל שלי, הבנתי שסטריאוטיפים זה דבר שעושה בחילה. לכן, כשהגיע לידיי הספר "נגמר העוף, אבל גם הקוסקוס טעים" של זיו כהן, עלתה בי שוב תחושת הקבס, ולמשך חודש ויתרתי גם על העוף וגם על הקוסקוס.

גישושיהם של דיילים בחברת תעופה אחר אהבה הוא לא נושא חדש, הוא גם יכול להיות מוצלח, אם יודעים איך לספר את הסיפור. אבל לגלות שכולם, כולל הטייס הראשי, הם בעצם הומואים שמנסים לרפא את עצמם בעזרת חיפוש אחרי אהבה סטרייטית, אבל לבסוף נכנעים לאהבה האמיתית, זה מגוחך. כן, יש שם גם סיפור בלשי, אבל הוא אובד בתוך מנת היתר של ההומוסקסואליות שיש בספר. אגב, דיילים הם ממש לא בהכרח הומואים, יש ביניהם אפילו סטרייטים, מכוערים ולא נחמדים. (מור אלזון)

אוטו-פורטרטים גרנדיוזים, דיוקנאות מצועצעים של מרלין מונרו, פחית של מיץ עגבניות, צילומי וידאו של מפגשים אקראיים עם חברים. האם זו אמנות? אנדי וורהול חשב שכן. ואם וורהול חשב שכן, אז כך גם רבים ממעריציו וכאלה - יש רבים. מיכלאנג'לו, רמברנט, ואן גוך ופיקאסו - חלקם הומואים בדימוס - לא היו נמנים עליהם, לו היו עדיין בין החיים.

הפחית של וורהול. תרבות או צרכנות?

לפחות על פי הסטיגמות המקובלות בחברה המערבית, דווקא לגייז יש נטיות פטישיסטיות מוגזמות. הם בעלי חיבה לעצמים נוצצים, פריטי לבוש גרנדיוזים ולהיטי טראש. וורהול לקח את זה הלאה אל האמנות.

הוא טען את המסרים באובייקטים, הוא טען את האובייקטים במסרים. איפה החדשנות? המקוריות? גדולת האמן? הרי אפילו אותם אובייקטים אינם פרי עולמו הפנימי, או כשרונו יוצא הדופן, אלא תוצרי תרבות הצריכה בה חי, שם בניו יורק.

ואולי פה בעצם האמירה של וורהול. זו תרבות הצריכה שמכתיבה את הטעם האמנותי. כפריט אמנות נדיר - מקורי או עותק. כמוצר. יצירות הפופ-ארט שלו אינן עומדות בפני עצמן. הן מגחכות על הגרנדיוזיות של האמנים הקלאסיים, באמצעות הגרנדיוזיות המאולצת שלהן עצמן. ייתכן שהוא הרס את האמנות העכשווית, או שבעצם רק ניתץ את החזות המתנשאת שלה, וארז אותה משומרת בתוך פחית מיץ עגבניות. (אמיר בוגן)