ככה עשינו כסף

"זה כסף נטו. זו לא נשמה. זאת לא שירה", אומר ישי לוי ב"ככה ניצחנו" של דני ענבר, ובזכותו הבנתי את פשר הנהיה של אייל גולן, הפרצים ושות' אל היכל התרבות והיכל נוקיה וקיסריה. מה הם עושים שם? עכשיו זה ברור: פקח, הם רק פורקים סחורה.

משה פרץ. בחיפוש אחר הצד "המתוחכם" שבו (צילומים: ערוץ 2)

הסרט הבטיח תיעוד של מהפכת הזמר המזרחי, אבל המהפכה לא התרחשה כשזאב נחמה וישי בן צור המציאו את המותג "אייל גולן" ודחפו אותו לקדמת הבמה. היא החלה באמצע שנות ה-70, סמוך למהפך הפוליטי שהעלה את הימין לשלטון בחסות מצביעים מזרחיים.

היא היתה מלחמה על הדבק התרבותי החשוב ביותר בישראל, הזמר הפופולרי, ועל הזכות ליצור בו משהו שמעבר לים השיבולים פלוס רוק רך. מוביליה נאבקו בדעות קדומות והתנשאות וחרם תקשורתי, והמצליחים שבהם מצאו את עצמם מככבים בבסטות של התחנה המרכזית, מוכרים עשרות אלפי קלטות פיראטיות ולא מושמעים ברדיו ובטלוויזיה. את תולדות המהפכה ההיא תיעדו כבר, בכשרון גדול, רון כחלילי ושוש מימון בסדרה "ים של דמעות".

המהפכה נגמרה ככל הנראה ביום שבו נינט זכתה בגמר כוכב נולד הראשון עם "ים של דמעות". מאז, נוכחותו של הזמר המזרחי בתרבות המיינסטרים הישראלית היא עובדה מוגמרת, ומה שנותר לעשות הוא להרוויח מזה כסף.

זמר הוא מכונה להדפסת כסף

ובשביל זה, מודה ישי בן צור, אמרגנו הראשון של אייל גולן, צריך לרדת נמוך. כי זמר הוא מכונה להדפסת כסף, וכי מדובר בתהליכים כלכליים, ובעיקר בהם: לא מהפכה כי אם שינויים כלכליים וסוציו-אקונומיים ודמוגרפיים שמאפשרים לצרכני הזמר המזרחי למלא היכלות, בתנאי שכל שיר יהיה שילוב של זעקה חסרת כיסוי בפזמון, אונס של הלשון העברית ומוזיקה שנותנת בראש, כמו שליאור נרקיס אוהב. וכפיים, כל הזמן כפיים.

קובי פרץ, ליאור נרקיס ומשה פרץ מובילים את סרטו של ענבר. אייל גולן ושרית חדד לא הגיעו, ומבחינתם – בצדק גמור: הם לא זקוקים לקידום המכירות הטיפשי הזה, שהיה רווי בתחושה של מאבק פנימי על מי-מרויח-יותר.

המהפכה כבר החלה באמצע שנות ה-70

כשמשה פרץ ניסה לשכנע את הצופים שהוא "מביא משהו מתוחכם", אפשר היה סוף סוף ללעוג מבלי להתנשא, מפני שזה הדבר האחרון שהוא ודומיו "מביאים". כשפרץ הוסיף כי ביקש להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים" כדי ש"יכירו את האישיות שלו", זה כמעט הפך ללעג לרש.

הסרט ביקש להתחקות גם אחר המתחילים בתחום. הנה ג'ולייטה, שנאבקת על הכרה מצד ממליכי המלכים דידי הררי, ירון אילן ואליקו – זה האחרון הוא מופע של כוחנות ואהבה עצמית חסרת גבולות, ובכך הוא מתפקד כתאום מושלם של שני הפרצים שבסרט.

בינתיים היא שרה ב"פלאקה", בית הגידול של מלכי הזמר המזרחי, אלה שלא מוכנים כבר להופיע שם. והנה עומר אדם, שתהילתו מתחילה בהסתרת גילו מפני המפיקים של כוכב נולד" ועכשיו הוא עושה 20,000 שקל לערב, והאמרגן שלו זועק: עכשיו תורנו.

זבל ממחוזר

אבל כשיוסי גיספן, האיש שאחראי למילים של "יפיופה", "מונו", "כל הנשים יפות" ו"ערב טוב", אומר שנמאס למזרחיים לשמוע "שביל באמצע שביל בצד" ו"כלבלב, הו בידי בם בם" בזלזול תהומי, צריך היה מישהו לקום ולומר לו שהוא יצרן של זבל ממוחזר, וכל הכסף שבעולם לא יקרב אותו לקרסוליהם של אמנים יוצרים כמיכה שיטרית, אתי אנקרי, קובי אוז, חיים אוליאל, עמיר בניון ואחרים (ולא נזכיר כאן אשכנזים, כמובן).

וכשיוסי גיספן אומר שמיליון וחצי אנשים צפו ב"ערב טוב" ביו-טיוב ויש כאן כוח, ואם המיליון וחצי הללו היו בוחרים ממשלה – האם גם אז היו מוכתרים כמטומטמים, הוא לא מודע לכך שהשאלה רטורית לגמרי: מליוני אנשים בעולם תלו בסלון של ביתם את תמונת הילד הבוכה. נו, וזה הפך אותם לשוחרי אמנות?

על ההצלחה הכלכלית העצומה של יצרני הזבל ומזמריו מעיבה תחושה שהכל עומד להיגמר, שהטרנד ימצה את עצמו עוד מעט קט. אם זה יקרה, הם יוכלו להאשים רק את עצמם. הם הגבילו את מגוון הנושאים שאפשר לשיר עליהם למה שמתאים לחתונות, את המנעד המוזיקלי שלהם למה שמתאים לכפיים וענטוזים ואת הלשון שלהם – למה שמתאים לאנשים עילגים וערלי אוזן.

תקראו לה התנשאות אשכנזית, אם דחוף לכם להפוך ויכוח על איכות הזמר הישראלי למלחמה עדתית, אבל מי שחרד יותר מכל לעתידו של הזמר המזרחי בסרט של ענבר הוא דווקא ישי לוי, ודווקא מכל הסיבות שמניתי כאן.

דני ענבר עשה בסרט הזה מלאכה הגונה יותר מכל מה שהפגין ביצירות דוקומנטריות קודמות שלו. הכל, כמובן, במגבלות של ערוץ 2. את הדרישה לרכילות סיפק כששאל את משה פרץ אם הוא הומו ואת קובי פרץ מה עם הכספת. את הצורך באמפתיה לדמויות שעל המסך מילא בעזרת דמעות הבדידות של ג'ולייטה ואפילו סקופ קטן היה שם בדמות רגעים גנוזים (בצדק) של זוהר ארגוב. לזכותו צריך לומר שלא התאהב בגיבוריו, וגם לא בסחורה שהם פורקים.