הפעם אולי ננסה עם הרגל

דייגו ארמנדו מראדונה שיחק בארבעה מונדיאלים, ובכל אחד מהם היה הסיפור הכי גדול - או כמעט הכי גדול - של הטורניר. בדיעבד אפשר להגיד שזה לא כל כך מפתיע; הרי מדובר בדמות גדולה מהחיים, מהות הטלנובליזם הדרום אמריקאי. בפחות מ־50 שנות קיום הוא עבר אינספור עליות ומורדות, שיאים מטורפים והתרסקויות שהיו גורמות לאדם רגיל לאבד את זה לגמרי.

למונדיאל 1982 בספרד, כשהיה בן 21, מראדונה הגיע כאחד השחקנים הצעירים שסייעו לגיבורי הזכייה של ארגנטינה בגביע ב־1978. בכמה מהמשחקים בשלב הראשון הוא היה מדהים, אבל בשני המשחקים החשובים בשלב השני - נגד איטליה וברזיל - הוא איכזב. כשהתסכול הכריע אותו הוא שלח בעיטת קראטה לבטן של באטיסטה הברזילאי, והורחק.

מקסיקו 1986 כבר זכור לכולם כמונדיאל של מראדונה. גם בגלל הזכייה של ארגנטינה, גם בגלל שהוא היה ברמה אחת מעל כל השחקנים בטורניר, ובייחוד בגלל שני השערים שכבש מול אנגליה ברבע הגמר: "יד האלוהים" ושער הסלאלום האגדי, שנבחר לגול היפה ביותר בהיסטוריה של הגביע העולמי. ככה, בגיל 25, מראדונה ביסס את מעמדו לא רק כשחקן הטוב בדורו - אלא גם כמי שיוכל להתעלות על הגדול מכולם, פלה.

"מישהו ראה כאן רוסי בלי מכנסיים?" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

למונדיאל באיטליה ב־1990, על סף גיל 30, מראדונה הגיע אחרי פציעה קשה. למרות זאת - ולמרות שארגנטינה היתה נבחרת בינונית מאוד - הניסיון והמנהיגות והגאונות שלו הספיקו בשביל לקחת את הנבחרת עד משחק הגמר מול גרמניה, כשבדרך היא ניצחה את ברזיל (עם בישול גאוני שלו לקלאודיו קאניג'ה) ואת איטליה בפנדלים בחצי הגמר. אבל בגמר עצמו ניצחה גרמניה בפנדל מפוקפק, ומראדונה התקשה לעצור את הדמעות כשלותר מתיאוס הניף את הגביע.

המונדיאל הרביעי והאחרון שלו כשחקן היה ב־1994 בארצות הברית. הוא כבר היה אז שחקן ותיק על סף פרישה, אחרי שהושעה לשנה וחצי בגלל שימוש בסמים וחזר לשחק בליגה בארגנטינה. אבל גם הפעם פעל עליו הקסם של המונדיאל. כמו כל כך הרבה פעמים בקריירה שלו הוא קם לתחייה, ובסיבוב הראשון היה בלתי ניתן לעצירה; תיזכרו בשער שלו מול יוון, שאחריו הוא רץ בטירוף למצלמת הטלוויזיה. רק שכמו תמיד, הסיפור הגדול של מונדיאל 94' לא היה הרגע האופורי הזה, אלא זה שבו התברר כי מראדונה נכשל בבדיקת הסמים אחרי המשחק מול ניגריה, שגם בו נתן הופעה בלתי נשכחת. 

אז עם כל הריספקט לפלה, שזכה בלא פחות משלושה גביעי עולם, בהיסטוריה של המונדיאל מדורג דייגו מראדונה ראשון בטורניר הסיפורים האישיים. מה שמביא אותנו היישר לפתיחת הדרמה הבאה: 28 שנה אחרי הבכורה שלו על במת המונדיאל ו־16 שנה אחרי שירד ממנה, מראדונה עושה קאמבק. הפעם כמאמן נבחרת ארגנטינה, שגם מביא איתו לדרום אפריקה את היהלום הכי נוצץ בעולם הכדורגל, האולי־הגדול־מכולם־החדש: לאו מסי. אם זה לא ייגמר בסיפור טוב אחד לפחות, אני לא יודע מה כן.

מקרה מובהק של שיגרון גדלות

זה לא סוד שלמראדונה יש רקורד די מחורבן כמאמן. הוא התנסה בתפקיד פעמיים בעבר, בקבוצה הקיקיונית דפורטיבו מאנדיז'ו ובקבוצת הפאר־לשעבר ראסינג קלוב; שתי קדנציות האימון הקצרות שלו מסתכמות ב־23 משחקים, מתוכם שלושה ניצחונות. כך שבאופן טבעי, כשנשיא ההתאחדות הארגנטינאית חוליו גרונדונה הודיע לפני שנתיים על המינוי שלו לנבחרת, גבות הורמו בעולם כולו. נכון שבשנים האחרונות יש מין טרנד למנות לנבחרות שחקני עבר חסרי ניסיון באימון; זה עבד מצוין בברזיל עם דונגה, הלך קצת פחות טוב עם מרקו ואן באסטן בהולנד, והסתכם בקטסטרופה עם חריסטו סטויצ'קוב בבולגריה (גם אצלנו זה כמעט קרה, עד שאייל ברקוביץ' חיסל במו פיו את הסיכוי שלו לאמן את הנבחרת הלאומית עם מסיבת העיתונאים ההזויה ההיא). אבל במקרה של מראדונה, אפילו ארגנטינה עצמה לא רצתה אותו.

הארגנטינאים מעריצים את מראדונה השחקן, אבל ממש לא משתגעים עליו כאדם. בטח לא כדמות מנהיגה ומחנכת. סקרי דעת הקהל במדינה הוכיחו שהעם נחרץ בדעתו: כ־70 אחוזים היו נגד המינוי. ואולי היתה להם סיבה טובה: מבחן התוצאה הראשון, מוקדמות המונדיאל, הוכיח שהבחירה בו לא היתה מבריקה. הנבחרת נראתה רע ברוב המשחקים, הובסה 6:1 בידי בוליביה החלשה, והושפלה בבית בהפסד 3:1 לברזיל.

מראדונה שינה בכל משחק את ההרכב, את המערך הטקטי ואת השיטה, ובכל זאת לא היה חסר הרבה כדי שארגנטינה תיכשל ולא תעפיל לדרום אפריקה. אבל כנראה שמישהו למעלה שומר על מראדונה. ארגנטינה עלתה, ועכשיו הוא חוזר למונדיאל עם אחת המועמדות לזכייה. לא בזכותו, כמובן, אלא בעיקר כי יש לו בכובע חתיכת שפן. תגידו כריסטיאנו רונאלדו, וויין רוני, קאקה או דידייה דרוגבה - ואני אגיד לאו מסי. תגידו יופי, הרי ברור שאת רוב תשומת הלב תופס מי שנחשב לכדורגלן הגדול ביותר בדור הנוכחי, ואני אגיד שתקשיבו רגע.

"מה לתת לך פס, לא חראם על החולצה?" 

לפני ארבע שנים הופיע רונלדיניו למונדיאל בגרמניה על תקן השחקן הטוב בעולם, והיה צפוי לקחת את נבחרת ברזיל עד לזכייה בגביע. זה לא קרה, כזכור: רונלדיניו היה בינוני מאוד, ברזיל הודחה כבר ברבע הגמר, ומאותו רגע ואילך החלה הקריירה של הסופרסטאר הברזילאי להידרדר. ב־1998 היה ברזילאי אחר, רונאלדו, שהגיע למונדיאל בצרפת במעמד דומה. הוא היה רק בן 22, אבל לאף אחד לא היה ספק שהוא הגדול מכולם. "אל פנומנו" היה הכינוי שדבק בו באותם ימים, כשלא היתה הגנה בעולם שתעצור אותו. אבל גם הסיפור הזה לא נגמר טוב.

הפנומן עשה יופי של עבודה בשלבים הראשונים של הטורניר, סחף את ברזיל עד המשוכה האחרונה — ואז התמוטט בבוקר הגמר בפריז. הוא איבד את ההכרה וסבל מפירכוסים, והחברים שלו בנבחרת חשבו שהוא תכף מת. מאחר שעד היום לא נמצא שום הסבר רפואי לקריסה הזאת, מניחים שהרקע היה נפשי. כנראה שהלחץ שהופעל על הבחור - לסחוב על הגב תקוות של 180 מיליון ברזילאים - היה כבד מדי. ולמרות שלא היה צריך להשתתף בגמר בגלל מצבו הבריאותי, רונאלדו דרש לשחק וקיבל אישור (השמועות גורסות שאנשי נייקי, הספונסרית שלו ושל נבחרת ברזיל, לחצו שישחק). אבל כשעלה למגרש הוא נראה כמו הצל של עצמו, וגם תיפקד ככה. צרפת ניצחה 0:3 - ההפסד הגדול ביותר של ה"סלסאו" אי פעם במסגרת המונדיאל - ורונאלדו חזר הביתה עם הזנב בין הרגליים.

המקרה של שני הברזילאים אולי לא מקרי בכלל; ההיסטוריה מוכיחה כי מי שמגיע למונדיאל עם התואר הלא רשמי "השחקן הטוב בעולם" מסתכן מאוד בלחזור הביתה מוקדם מהצפוי. זה היה הגורל של רונלדיניו ורונאלדו, ועוד לפניהם זה קרה ליוהאן קרויף ב־1974, לפלה ב־1966 ולפרנץ פושקאש ב־1954.

אז מה, האם לאו מסי עומד להיכנס לרשימה המבאסת של המאכזבים הגדולים - או שהוא דווקא יצליח להתמקד במשימה ויגיע לשיאים חדשים בחודש אחד מיוחד במינו, זה שעשוי להגדיר את מעמדו בהיסטוריה של הכדורגל? כי האמת היא שלמרות הסטטיסטיקה העגומה, מישהו כבר הצליח לעשות את זה לפניו. אתם מוזמנים לנחש מי.

וכעת: מלכים ב'

מראדונה הוא השחקן האחרון שהגיע למונדיאל בתור הכדורגלן הגדול בעולם, וחזר הביתה אפילו גדול יותר. ב־1986 הוא כבר נחשב ובצדק לבכיר שחקני תבל, כמו שיודע כל מי שצפה בו באותם ימים - כולל 45 אלף צופים באיצטדיון רמת גן, שראו אותו נותן כיתת אמן כשארגנטינה הביסה 2:7 את נבחרת ישראל של אורי מלמיליאן ומשה סיני. חודש לפני המונדיאל ההוא נשאלה גם לגביו השאלה אם יוכיח את גדולתו על הבמה הכי חשובה, ויהיה ראוי לסופרלטיבים שנשפכו עליו.

מראדונה מצידו סימן את מקסיקו כמשימת חייו, ומשריקת הפתיחה של הטורניר נראה מרוכז במשימה: התעלה על עצמו במשחקים החשובים, הקריב את עצמו למען הנבחרת, גילה מנהיגות על המגרש ובחדר ההלבשה. וגם כשלותר מתיאוס נצמד אליו במשחק הגמר ולא איפשר לו לצאת לסלאלומים המפורסמים שלו, הוא היה שם ברגע המכריע ושלח את "מסירת המוות" לחורחה בורוצ'אגה, שכבש את שער הניצחון מול גרמניה. מלך העולם.

כל זה היה מזמן, לפני 24 שנה. היום יש מלך אחר, ולמרות שברצלונה לא העפילה לגמר הצ'מפיונס ונעצרה בחצי הגמר מול אינטר, גם ז'וזה מוריניו בעצמו יודה שהכדורגלן מספר אחת הוא מספר 10 של ברצלונה. כמות

 השערים המטורפת שמסי כבש העונה, היכולת הפנומנלית שהפגין, ההתבגרות האישית והמקצועית, ההתחזקות הפיזית - כל אלה מציבות אותו בטופ של הטופ העולמי.

בתקופה האחרונה, בעיקר אחרי החודש הגדול בצ'מפיונס ליג ששיאו היה הרביעייה מול ארסנל ברבע הגמר, יותר ויותר אנשים טענו ש"לה פולגה" הוא השחקן הגדול בכל הזמנים. ש"העש" הוא כדורגלן יותר טוב מפלה, מקרויף - וגם ממראדונה. ואז קפץ מי שקפץ וטען שמראדונה שואף להישאר השחקן הטוב בכל הזמנים, ולכן מעדיף שמסי לא יהיה הסופרסטאר של דרום אפריקה. במילה אחת? בולשיט.

את מה שמראדונה עשה במהלך הקריירה אי אפשר לשכוח או למחוק, ומקומו בהיסטוריה של המשחק מובטח. מעמדו כדמות מיתולוגית בארגנטינה יציב לגמרי, למרות כל הנפילות והפשלות והסמים והדרמות, ולאו מסי לא מאיים עליו בשום אופן. "איזה שטות זאת להגיד שלא אשמח אם מסי יזכה בגביע העולמי", סיכם המאמן את הסוגיה, והוסיף: "להפך. אם זה יקרה, סוף סוף יפסיקו להתעסק בהשוואה בין פלה למראדונה. הלוואי שמסי יעשה בדרום אפריקה יותר ממה שאני עשיתי".

האמת, לא ברור לי איך אפשר לפקפק ברצון של מאמן נבחרת ארגנטינה לזכות בגביע העולמי. עד היום זכו במונדיאל רק שניים - מריו זגאלו הברזילאי ופרנץ בקנבאואר הגרמני - גם כשחקנים וגם כמאמנים. מראדונה יכול להיות האדם השלישי בהיסטוריה שלוקח את הדאבל המדהים הזה, והוא יודע שאין לו אפשרות לעשות את זה בלי מסי. יותר מזה, מראדונה צריך את מסי בשיאו, בגירסה המוצלחת ביותר שלו. זאת שאוהדי בארסה רואים כמעט בכל שבוע, ולא ההעתק החיוור שראו אוהדי נבחרת ארגנטינה במוקדמות המונדיאל.

אחרי הניצחון הידידותי על גרמניה בתחילת חודש מרץ ישב מראדונה עם מסי לשיחה בארבע עיניים. "דיברנו על הרבה דברים", סיפר המאמן. "אמרתי לו שאני כבר עשיתי את שלי, ועכשיו הזמן שלו להראות מה הוא יודע. אז נראה מי הגדול בכל הזמנים. אין לי ספק שהוא על המסלול הנכון. הוא התבגר ויש לו רצון כביר להצליח. חוץ מזה, הכי טוב שמסי הוא ארגנטינאי".

מסי אמנם נולד ברוסאריו וחי שם עד גיל 12, אבל בעשור האחרון הוא ברצלונאי לכל דבר. ונכון שהוא הוביל את הנבחרת הצעירה של ארגנטינה לזכייה באליפות העולם ב־2005 ואת הנבחרת האולימפית לזכייה בזהב בבייג'ינג ב־2008, אבל בארגנטינה מסתכלים עליו בעין עקומה. למה? אולי בגלל שמעולם לא שיחק בליגה, אולי בגלל שלא הצליח לשחזר במדי האלביסלסטה את הכדורגל המופלא שהוא מפגין בבארסה.

יוהאן קרויף ניסה להסביר למה יש הבדל משמעותי בין היכולת של מסי בקבוצה לבין מה שהוא עושה בנבחרת: "זה פשוט בגלל שבכל קבוצה הוא משחק עם אנשים אחרים. יחד עם צ'אבי ואינייסטה הוא מקבל יותר כדורים ומגיע להרבה יותר הזדמנויות, אבל זה גם המיקום שלו על המגרש. בנבחרת ארגנטינה הוא צריך לרוץ הרבה יותר כדי להשתחרר, מה שגוזל ממנו הרבה אנרגיה מיותרת. פפ גווארדיולה מכיר אותו כל כך טוב, אז הוא יודע איפה להציב אותו במגרש כדי שיהיה הכי אפקטיבי".

אבל האמת, זה בסדר. גם מאמן נבחרת ארגנטינה יודע כמה דברים.

"אז מה החלטנו, דומינוס?"

איך לארגן את ארגנטינה

בשיחות שניהלו לאחרונה הבהיר מראדונה למסי שהוא מתכוון לתת לו יד חופשית בנבחרת. למרות שמסי הוא לא מנהיג באופיו, למאמן שלו ברור שהנבחרת תצליח במונדיאל רק אם ייתן לכוכב שלו לעשות מה שבא לו, ולא יגביל אותו מבחינה טקטית כמו שקרה במוקדמות.

מראדונה יודע בדיוק מה המשמעות של לעשות מה שבא לו. כשהוא עצמו הגיע למונדיאל 1986, הוא אשכרה דרש מהמאמן קרלוס בילארדו להעלים את הקפטן דאז, דניאל פסארלה. וככה היה: הקפטן שהניף את הגביע העולמי ב־1978, והיה שחקן מפתח במוקדמות ובמשחקי ההכנה, לא שיחק אפילו דקת מונדיאל אחת. כי זה היה מראדונה, האיש שעשה בנבחרת מה שבא לו. האגו של מסי עובד אחרת, כך שהרעיון הכללי הוא לא להעמיס עליו אלא לתת לו להתרכז במה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לשחק כדורגל.

זה אולי נשמע כמו תפקידו המובן מאליו של מאמן, אבל אנחנו מדברים כאן על אדם ששום דבר אצלו לא מובן מאליו. קחו למשל את מה שאמר לעיתונאים אחרי הבטחת העלייה למונדיאל: "אתם יכולים למצוץ לי", הוא הציע בסגנון מאופק. אז בכל הנוגע לאמירות ולרגעים בלתי צפויים ונשכחים, אפשר לסמוך על מראדונה גם בדרום אפריקה. בכל הנוגע לכדורגל, לא הרבה ימים יגידו. מרגע שהשחקנים הארגנטינאים סיימו את המחויבויות שלהם לקבוצות ועד המשחק הראשון שלהם במונדיאל - נגד ניגריה, ב־12 ביוני, באיצטדיון אליס פארק ביוהנסבורג - ההכנה של הנבחרת נכנסת לשלושה שבועות קריטיים. זמן שבו השחקנים נמצאים ביחד לתקופה ארוכה יחסית, שבו אפשר לעבוד על הטקטיקה הנכונה. וזה יהיה גם המבחן האמיתי הראשון של מראדונה: למצוא את הנוסחה שתאפשר למסי לפרוח במדים הלאומיים.

חוץ ממסי יש לארגנטינה מבחר מבהיל של שחקני התקפה: דייגו מיליטו מאינטר, גונסלו איגואין מריאל מדריד, סרחיו אגוארו מאתלטיקו מדריד, קרלוס טבס ממנצ'סטר סיטי, אנחל די מריה מבנפיקה ועוד כהנה. אני מזכיר אותם כי מסי לא יצליח לזכות בגביע העולמי בכוחות עצמו, כמו שעשה מראדונה לפני כמעט רבע מאה; הוא יצטרך את החברים שלו שיסייעו לו למצות את הפוטנציאל העצום שטמון בו, ואת המאמן שינצח על כל הגווארדיה המוכשרת הזאת.

עכשיו רק נותר לחכות ולראות אם מסי ילך בדרכו של רונלדיניו, מי שהיה החונך שלו בימיו הראשונים בקבוצה הבוגרת של ברצלונה, ויתרסק מול מפלצת הציפיות - או שישחזר את מה שעשה המאמן שלו במקסיקו 86'. אז אולי נוכל סופסוף להגיע להסכמה אוניברסלית לגבי זהותו של הגדול בכל הזמנים. אבל מה שלא יהיה ואיך שזה לא יסתיים, אפשר להניח כבר מעכשיו: עם מראדונה במונדיאל, זה הולך להיות סיפור.