כעת חיה

30 ביולי 1966, איצטדיון וומבלי בלונדון. זה הרגע המכונן של הכדורגל האנגלי, והוא שנוי במחלוקת: הגמר מול הגרמנים מסתיים ללא הכרעה, הקבוצות הולכות להארכה, ושמונה דקות בתוכה בועט ג'ף הרסט כדור שיורד פנימה מהמשקוף. פנימה אמרתי? אז זה לפי השופט, שמעיף מבט לקוון, שמאשר את השער. עד היום לא ברור אם הכדור אכן חצה את הקו, אבל זה לא משנה את העובדה שהשער המצ'וקמק ההוא הביא את הקפטן האנגלי בובי מור להניף את גביע העולם בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות הכדורגל האנגלי.

רגע הזכייה אמנם היה מאושר, אבל גרר אחריו מפחי נפש חוזרים ונשנים מבחינת האנגלים. מאז הם מעולם לא חזרו למעמד הגמר, ויותר מזה, נראה שאנגליה תמיד מתאמצת להפסיד בצורה יותר אומללה ומעוררת רחמים. קחו למשל את ארבעת המונדיאלים האחרונים שבהם השתתפה: באיטליה 1990 החמיץ כריס וודל את הפנדל המכריע בשלב חצי הגמר, ומערב גרמניה עלתה לגמר; בצרפת 1998 נהדף הכדור של דייויד באטי, והארגנטינאים הדיחו את האנגלים בפנדלים; ביפן ובדרום קוריאה 2002 הקשית רונלדיניו כדור חופשי, דייויד סימן נתפס לא מוכן, וברזיל העיפה את אנגליה ברבע הגמר; ובגרמניה 2006 החמיצו לאמפארד, ג'רארד וקראגר בדו־קרב הפנדלים ברבע הגמר מול פורטוגל.

"נו, עשה משהו השמפו של אוחנה"?

העניין הוא שלכל טורניר כזה הגיעה הנבחרת האנגלית עם שק של ציפיות, וחזרה עם שק של סנטימנטים במקרה הטוב. ואתם יודעים מה, הציפיות היו די מוצדקות. הרי האנגלים המציאו את הכדורגל, והמקום הטבעי של הגביע הוא במכורתו של המשחק. מעבר לטיעון הפטריוטי הזה, כדאי לזכור איך האנגלים נראים ברמת המועדונים: מדובר באחת המדינות הדומיננטיות בעולם הכדורגל בעשור האחרון. חמש פעמים השתתפו קבוצות אנגליות בגמר הליגה החשובה בעולם, והאנשים שהובילו אותם לשם בדרך כלל היו נתינים של המלכה: ג'רארד בליברפול, לאמפארד בצ'לסי, וגם לשלד האנגלי של מנצ'סטר - פרדיננד, סקולס, רוני - יש חלק גדול בהצלחת השדים האדומים. הפרמייר ליג שמרה על מעמדה כמעניינת ביותר באירופה, וזה היה טבעי שההצלחה הזאת תבוא לידי ביטוי גם כשהשחקנים לובשים את מדיה של נבחרת שלושת האריות. אלא שהליגה הדומיננטית הזאת ייצרה נבחרת שתפסיד את גביע העולם גם אם תעמוד מולה אחווה עראבה. ולא משנה את מי מרשימת המופלאים תראה מחמיץ פנדל מכריע, ליבך כנראה יצא אל הנבחרת האנגלית.

אני התאהבתי בטרגדיה האנגלית באותו ערב ארור בצרפת מול ארגנטינה, שהתחיל עם גול פנטסטי של אואן והסתיים עם עוד כדור שלא הצליח לחצות בשלום קו שנמצא 11 מטר ממנו. לפי כמות האוהדים של אנגליה בארץ, הרבה ישראלים עברו חוויה דומה. אבל אולי זה בגלל השטנץ שהתרגלנו אליו מהנבחרת שלנו: נבחרת שבטוחה שהנה־הנה זה קורה, וחוזרת הביתה עם הזנב בין הרגליים רק כדי להחליף האשמות בין המאמן, השחקנים, נשות השחקנים, נשים שאינן של השחקנים, מזג האוויר, המגרש העקום ואבינו שבשמיים. 

אז מה אני רוצה להגיד כאן בעצם? שאחרי כל הטיעונים לעונש, נבחרת אנגליה ניצבת במקום השלישי של סוכנויות ההימורים ברשימת הזוכות במונדיאל הנוכחי. קצת מאחורי ספרד החלומית וברזיל, קצת לפני ארגנטינה של מסי, גרמניה ואלופת העולם איטליה. איך לעזאזל זה קרה? אם להסתפק בשם אחד, אז וויין רוני.

צריך למתוח המושכה

בקמפיינים הקודמים של אנגליה, השחקנים שהיו אמורים להוביל את הנבחרת היו בחורים כמו דייויד בקהאם ומייקל אואן - שניים שאתם בהחלט יכולים לתפוס את הפרצוף שלהם מרוח על שער מגזין אופנה. הפעם זה יהיה רוני, אחד שאתם יכולים לתפוס את הפרצוף שלו בסמטאות צרות ותהיו מאוד לא מבסוטים מזה. לחלוץ מליברפול היתה עונה נהדרת: 34 שערים במדי יונייטד ועוד תשעה במדי הנבחרת הקנו לו את תואר השחקן המצטיין של הפרמייר ליג, והעמידו אותו בשורה שהוא ראוי לה עם הכדורגלנים הבאמת גדולים בעולם. אבל קפיצת המדרגה המשמעותית יותר שרוני עשה העונה היא היכולת לקחת את המושכות.

כשכריסטיאנו רונאלדו עזב את מנצ'סטר, רוני היה העוגן של פרגוסון על המגרש. אז אמנם מדובר בנבחרת אנגליה, קבוצה שתתקשה לקחת את ליגת הכדורסל שלנו גם אם תלבש את המדים של מכבי תל אביב, אבל האופי הלוחמני והמנהיגות של רוני עשויים להקפיץ אותה צעד אחד קדימה. ומאחורי הבולדוג הזה תעמוד קבוצה שאין לה מקום לטעויות, שמגיעה רעבה מהסיבה הפשוטה שיובילו אותה חבר'ה שזה הצ'אנס האחרון שלהם להיחרט בדפים המצהיבים של ההיסטוריה הלאומית.

"אישתי נוסעת לשבוע"

בקיץ הנוכחי יחצו את סף ה־30 ארבעה שחקנים חשובים בשלד האנגלי - ריו פרדיננד, ג'ון טרי, פרנק לאמפארד וסטיבן ג'רארד. החבורה הזאת עשתה המון ברמת המועדונים: פרדיננד וג'רארד הניפו את גביע אירופה, והשניים האחרים שיחקו במעמד הגמר. מדובר בארבעה מהגדולים באמת, שחקנים יציבים מהשורה הראשונה של הכדורגל העולמי. רק שבנבחרת לא כל כך הולך להם, ואולי אפילו קצת באשמתם. לאמפארד וג'רארד פשוט לא הצליחו למצוא את האיזון הנכון ביניהם, זה שהיה מקפיץ את הנבחרת האנגלית כמה רמות למעלה, וטרי ופרדיננד מטרידים את הנבחרת עם פרשיות מין למיניהן, האחרונה ממש מהחודשים האחרונים.

טרי הסתבך כשעשה את אשתו של חברו לנבחרת, ווין ברידג', מה שגרר דעת קהל גרועה נגדו כמו גם ירידה בכושרו על המגרש, ועזיבה של ברידג' את הנבחרת. פרדיננד התעסק עם דוגמנית ישראלית רגע לפני שהתחתן, התדמית שלו נשרטה, והשאלה אם הוא ראוי להישאר קפטן הנבחרת הונחה על השולחן. ובניגוד לבעיות המקצועיות של ג'רארד ולאמפארד, אפשר לנחש שהבעיות עם טרי ופרדיננד גוזלות יותר שעות שינה מפאביו קאפלו. אבל בואו נחזור רגע למגרש.

אם להמר על בחור שעשוי להפתיע בטורניר, זה חייב להיות ג'יימס מילנר מאסטון וילה, שזכה העונה בתואר השחקן הצעיר של השנה. מילנר עשוי מאותם חומרים שמהם קורץ רוני: קשוח, יציב, ווינר. השניים האלה הם הבסיס לאופי החדש של אנגליה, שדומה יותר לזה של האוהדים האנגלים מאשר לנבחרות הרכרוכיות שהממלכה העמידה בעבר. הבעיה של אנגליה היא כמו תמיד בעמדת השוער, שם קאפלו צריך שוב לבחור את הרע במיעוטו - דייויד ג'יימס, השוער הקבוע, כבר חגג

 39 ונמצא הרבה מעבר לשיא. ג'ו הארט, בן ה־23 שנתן עונה נהדרת בברמינגהם, צעיר מדי ולא מנוסה מספיק בשביל לשים עליו את הז'יטונים. והשוער השלישי רוברט גרין? הוא סתם לא מאוד טוב. אבל זה לא מה שמטריד את קאפלו. חדר ההלבשה מטריד אותו הרבה יותר.

קאפלו יודע שכדי להצליח במקומות לחוצים, הוא חייב לשים דגש על הרוח הקבוצתית של הנבחרת. ככה בדיוק הוא עשה במדריד בעונה שבה לקח אליפות עם ריאל: הוא איחה את הקבוצה בתוך חדר ההלבשה לכדי יחידה אחת מגובשת ומלוכדת. מה שכן, בנבחרת האנגלית הוא עושה את זה קצת אחרת. ראשית, הוא אישר לנשות השחקנים להגיע למחנה הנבחרת. למרות שבמונדיאל האחרון גררו אחריהן הנשים עשרות כתבי פפראצי והפכו את העסק לקרקס, קאפלו מאמין שהשחקנים שלו בוגרים יותר וישאבו עידוד מהתייצבות הנשים לצידם. שאולי הרעב שלהם יעזור להם להתגבר על הטררם התקשורתי סביבם. מוטיבטור נוסף שהזעיק קאפלו הוא דייויד בקהאם: אייקון האופנה אמנם פצוע ולא יוכל לקחת חלק במשחקים, אבל המאמן מכיר בחשיבותו של בקס בחדר ההלבשה והחליט לצרף אותו לנסיעה.

הצעדים האלה אמורים לשכך את ההד השלילי שיצרו שני הבלמים של הנבחרת, ולייצב את המצב המנטלי של השחקנים. זאת הדרך של קאפלו להצדיק את ה־8.8 מיליון יורו שהוא מכניס בשנה כדי לאייש את הכיסא המלחיץ ביותר בכדורגל העולמי. ואם לשפוט על סמך קמפיין המוקדמות, בינתיים זה עובד.

וקצת לקחת חזרה

על הנייר קיבלו האנגלים בית מוקדמות לא פשוט. אוקראינה וקרואטיה, שהעיפה את אנגליה מהיורו האחרון, חיכו לכל מעידה של הנבחרת כדי לכבוש את הפסגה. אלא שאנגליה של קאפלו היא לא לוזרית ידועה מראש: היא ניצחה בשמונת המשחקים הראשונים, כולל תוצאות מרשימות של 1:4 ו־1:5 מול קרואטיה, ואחרי שהבטיחה את העלייה התפנתה להבטיח את אי־עלייתה של היריבה הקרואטית כשהפסידה לאוקראינה ועזרה לשבצ'נקו והחבר'ה לעלות. המאמן האיטלקי עשה מה שמאמנים מארץ המגף יודעים לעשות הכי טוב, וההגנה האנגלית ספגה שישה שערים בעשרה משחקים. מה שמפתיע יותר הוא כמות השערים שכבשה - 34 - והניצחונות שלה במשחקי מפתח, שבהם נכשלה שוב ושוב בעבר. בעידן קאפלו היא עושה את זה, ואפילו בסטייל.

אני לא רוצה להישמע כמו אנגלי ממוצע, אבל אם ניקח בחשבון את כל האמור לעיל, לאנגליה יש סיכוי ממשי במונדיאל הנוכחי. מאמן איטלקי בכיר וכוכב בסדר גודל עולמי כמו רוני כבר יש לה, ואם השחקנים המזדקנים ישחקו כאילו זאת באמת הפעם האחרונה, ב־11 ביולי עשוי פרדיננד להיות זה שיניף את הגביע. אפילו ההגרלה שיחקה לטובתם: בשלב הבתים מחכות להם ארצות הברית, אלג'יריה וסלובניה, שאמורות לאפשר לאנגלים התנעה נוחה. בשמינית הגמר, אם לא יהיו הפתעות, הם יפגשו את סרביה, אוסטרליה או גאנה. ברבע הגמר הם כבר יעיפו פנדל לשמיים ויחזרו שפופים הביתה - או שימשיכו הלאה וסופסוף יניפו שוב את הגביע הארור הזה.