פטגוניה: מסע אל קרחונים ענקיים ונסיך קטן אחד

גודלה של פטגוניה כמיליון קמ"ר בדרום אמריקה הדרומית. ארגנטינה חולשת על שלושה רבעים מהשטח, והשאר צ'ילה. שני מיליון תושבים, ורובם בארגנטינה, מאכלסים חבל ארץ זו. את השם העניק פרננדו דה מגלנס מהמילה פטגונס (Patagones) - ענקים מהפולקלור הספרדי, מכיוון שציפה שבני המקום יהיו ענקים.

תיאור לקוני זה מגדיר חבל ארץ ענק, צחיח, ולו צמחייה נמוכה, משובץ בהרים גבוהים ופסגות מושלגות, אגמים תכולים ועצומים שהעין המערבית לא מכירה, קרחונים מפלצתיים ומצוקים פראיים המשתפלים אל הים בחדות. האזור עשיר במינים רבים של בעלי חיים, חלקם נדירים (כמו הגוואנקו - חיה הנראית כמו ערוב מוזר של אלפקה, גמל, אימא של במבי ובחור ג'ינג'י צעיר), ונפלא לצפייה בבעלי חיים ימיים.

הגוואנקו, חיה ממשפחת הגמלים, דומה ללמה

הנסיך הקטן והלוויתן הגדול

המקום הראשון שהגעתי אליו בפטגוניה היתה העיירה הדרומית "אל קלפטה" ( El Calafate), כשלוש שעות נסיעה מהעיר הדרומית ביותר בעולם. אל קלפטה ידועה כנקודת יציאה לטרקים ארוכים לחובבי השלג והקרח, וכנקודת היציאה אל הקרחון המתנפץ. הקרחון נראה כנהר עצום שקפא במהלך זרימתו - 3 קילומטר רוחבו, ו-60 קילומטר אורכו. גובה הקרחון כ – 60 מטר מעל לפני המים, ורק כשעומדים למרגלותיו ניתן לתפוס עד כמה הוא עצום.

פינגווין מנקה את נוצותיו

למחרת נסעתי אל פוארטו מדרין (Puerto madrin). עיירה קטנה לחופי האוקיינוס האטלנטי המשמשת כנקודת מוצא לטיולים רבים, ואחד המוקדים הטובים בעולם לצפייה בבעלי חיים ימיים – פינגווינים, לווייתנים, פילי ים ואורקות.

ביום הראשון השתתפנו בטיול מאורגן לחצי האי ולדז (peninsula Valdez) המוקף בשני מפרצים ובאוקיינוס האטלנטי.

במפרץ הצפוני מבין השנים שוכן "אי הציפורים". הטייס אנטואן דה סנט-אקזיפרי, טס פעמים אחדות מעל האי, וקיבל את ההשראה לכתיבת הספר "הנסיך הקטן". במפרץ השני נמצאות נקבות לוויתן הבלן הדרומי וגוריהן, שנולדו לפני מספר חודשים. במפרץ זה לומדים הגורים הקטנים את רזי השחייה והשגת המזון. הבלן הדרומי (southern right whale) או בתרגום חופשי "הלוויתן הנכון", זכה לשם זה בשל אופיו הרגוע ולכן הנוח לציד, ומשום שגופו צף לאחר מותו בשל כמות השומן הרבה שבו.

בילוי עם הבלן

בתחילת היום צפינו בפילי ים משתזפים, וזכינו לצפות מרחוק בחיות האזור – מארה, ננדו ואלפקות. בשעת צהרים יצאנו לשיט בלב הים. לאחר מספר דקות במים הרגועים נעצרנו, וקול נשיפה חזק גרם לי להביט אחורה, ושם הוא היה – לווייתן בלן דרומי.

לוויתן בלן דרומי מזנק 

לוויתן בלן דרומי מגיח מהמים ונעלם בהם

אני מניח שרובכם ראיתם פילים בגן חיות. הענקיים האלה מגיעים למשקל אדיר של 7 טון. נקבת לוויתן בלן דרומי לעומת זאת, מגיעה לאורך של 18 מטר (אורכו של אוטובוס אקורדיון) ומשקלה יכול להגיע ל 130 טון! (נתון נוסף, קצת פחות רלוונטי, אבל פיקנטי - משקלם של אשכי הזכר עשויים לשקול כחצי טון).

קשה ביותר לתאר במילים יצור שכל מילה מלבד "עצום" היא עוול לגודלו, השוחה לצידך בחינניות ובעדינות, וללא קול פרט לנשיפת אוויר רועמת. נקבת הלווייתן, ולצדה הגור החמוד שלה שהוציא ראשו כדי להביט בנו, צללה כל כמה דקות, ובין צלילה לצלילה גבר המתח וניסינו לנחש מהיכן תצא בפעם הבאה.

לאחר שצללה לזמן ממושך יחסית, יושבי הסירה ממשיכים להשתעשע מהגור, ומקווים שתצא שוב, הסתכלתי לכיוון המנוגד ואז חזיתי באחד המחזות המרהיבים ביותר שראיתי מימיי: גברת לווייתן קפצה מהמים - 130 טון, ו- 18 מטר של עצמות שרירים ושומן, מזנקים לפתע החוצה בקול שאון. שלוש פעמים נוספות היא קפצה לקול תרועות הקהל הנלהב.

מפגש קטלני

למחרת יצאנו אל פונטה טומבו (punta tombo) לצפות בפינגווינים, ושילמנו כמה עשרות פזו נוספים כדי לשלב שיט בסירה וצפייה במין דולפין מסוג קומרסון (Commerson Dolphins) : דולפין לבן, שראשו וזנבו שחורים לחלוטין. הסיור במושבת הפינגווינים היה מקסים. נאמר לנו כי בשטח העצום מפוזרים כחצי מליון (!) פרטים לכבוד עונת הקינון. האזור היה זרוע בקינים חפורים באדמה ולכל מקום שהבטנו ראינו זוגות פינגווינים דוגרים (הייתה גם שלישיה אחת, אבל אני לא שופט, שכל אחד יעשה מה שטוב לו).

לאחר מכן נסענו לעיירה רוסון (rawson) לצפות בדולפינים. במהלך ההמתנה בסוכנות הספקתי לקרוא כי דולפין הקומרסון נצפה ב 97% מההפלגות, ושמחתי על הסיכויים הטובים לראותו ולצלמו וקיוויתי שלא ליפול באותם שלושה אחוזים שבאו וראו רק ים. לפתע נכנס אדם בריצה לסוכנות ובישר כי ישנה שמועה שלווייתן קטלן נצפה במים. לווייתן הקטלן (killer whale) הוא למעשה, הדולפין הגדול ביותר במשפחת הדולפינים, ונודע באכזריותו ובכישורי הציד המתוחכמים שלו (וגם בעקבות הסרט "לשחרר את ווילי" ומספר פרטים הנמצאים בשבי בגני חיות).

מזג האוויר היה קודר באותו היום. התקבצנו כ-20 אנשים בסירת דיג פצפונת שהוסבה לסירת תיירים. עמדתי בראש הסירה, רגל אחת על הרצפה, והשנייה על קורת עץ בחרטום, יד אחת אחזה במצלמה והשנייה בחבל הקשור לחלקה הקדמי של הסירה. לא ידעתי אם נזכה לראות אורקות, אבל קיוויתי שאולי לפחות נוכל לראות את אותם דולפינים שלשמם התכנסנו. לאחר חצי שעה של שיט אל לב הים ראינו סנפיר שחור במרחק 300 מטר מהסירה, ושמנו פעמינו אל הנקודה.

"להציל מווילי": לווייתן קטלן הידוע באכזריותו, הוא למעשה דולפין ענק 

לפתע קול נשיפה, וראש שחור ענק יוצא מהמים - שני מטרים מהסירה. אין שום ספק, הכתמים הלבנים בצידי הראש הצביעו על כך שמדובר בזכר גדול של לוויתן קטלן. במשך שעה הסתובבנו במים, ולהקת לווייתנים קטלנים עימנו, שוחים בשקט מתחת לסירה, ונראים כצללית שחורה.

שחייתם הזריזה, והתאורה החורפית לא אפשרו לנו לתפוס תמונה טובה שלהם, אך אלו רגעים שלא נועדו להיתפס בעדשת המצלמה, אלא עמוק בלב, במקום השמור לחוויות שיסופרו לנכדים קשובים בעיניים נוצצות. הנחתי את המצלמה בצד, והרשתי לעצמי להיסחף בהתרגשות.

• הכותב הוא מדריך צילום בחברת פוטוטבע