כיף? לא ממש

הנה דמותה של המשפחה הישראלית, כפי שהיא אמורה להצחיק אתכם ב"כאן גרים בכיף": אבא הוא אינפנטיל דוחה-מטלות, חובב גאדג'טים, מפגין נימוסים מזעזעים ובעל שתי ידיים שמאליות בעליל. אמא מנסה לשמור על הסדר הטוב בצעקות, נזיפות ונרגנות כללית. שלושת הבנים הם ילדים אלימים, תחמנים, שטופים בפורנוגרפיה, חסרי אחריות, מתקשרים זה עם זה בקללות ובמכות ועם הוריהם – בסחטנות ובחנפנות.

סבתא וסבא נמלטים מאימת נכדיהם, ה"קוזאקים הקטנים", כפי שהם מכנים אותם. שמרטפית סקסית מגיעה לבית, ומיד אב ובנו מזילים ריר למראה המחשוף שלה, ואמא מסרבת לשכור את שירותיה. כל זה ועוד כמה סטריאוטיפים ב-21 דקות. קל יותר לצחוק מול הפרק המי-יודע-כמה (ולמי אכפת) של "נשות הטייסים". נעים יותר להתרווח על הספה ולהתענג על יללת הוובוזלות. לפחות יש בה סוג של אותנטיות.

"כאן גרים בכיף". פחות סיטקום, יותר קדימון ל"סופרנני" (צילום: ערוץ 10) 

קשה מאוד לייצר הומור להמונים בערוץ מסחרי מבלי להיזקק לסטריאוטיפים, כאלה שכל צופה אמור להכיר בהם את עצמו, חבריו ואנשים מן היישוב, אבל ב"כאן גרים בכיף" חשבו שזו חזות הכל: אם אפשר לשחזר את הלך המחשבה שהביא את הסדרה למסך, אחרי שקנו את הפורמט הקנדי המצליח וגיירו אותו, נראה שחסר בו אלמנט מכריע אחד - הפיכת הסטריאוטיפים הללו למאפיינים שיעזרו לצופים לחבב את הדמויות שמנסות להצחיק אותם. משום מה, זה לא נעשה כאן. משום מה, מישהו האמין שדקלום הסטריאוטיפים באורח מוקצן ובלתי אמין הוא תחליף להמצאת סיטואציות הומוריסטיות. משום מה, מישהו חשב ברצינות כי גגים פיזיים אלימים (אבא מכה את שלושת בניו בחבטות שלט ה-wii, אמא מביימת סצינה שבה אבא חונק אותה בעוד הבן, זומבי-מחשבים, לא מניד עפעף וילדים מכים זה את זה לרוב) הם שיאים קומיים שלא נוכל לעמוד בהם.

הסבים נמלטים מאימת נכדיהם, ה"קוזאקים הקטנים"

התוצאה עצובה, בעיקר באפיון המעליב והמשפיל של הילדים, שאי אפשר למצוא בהם ולו טיפת חן. מגעיל זה לא תמיד מצחיק, אמרה בת ה-8 הפרטית שלי, איתה צפיתי בפרק הראשון, מתוך נסיון נוסטלגי להחיות את הימים בהם בני משפחה יכלו לצפות יחד בפריים טיים בסיטקום משפחתי מוצלח. "כאן גרים בכיף" איננה סיטקום אלא סוג של קדימון ל"סופרנני". הדמויות שבה אינן יוצרות משפחה אלא חבורה של שחקנים מוכשרים (נתי קלוגר וגיא לואל, אילן דר ועליזה רוזן) שמדקלמים טקסטים נחותים כי זה מה שכתוב בסידור העבודה. זה מאוד לא מצחיק, וטוב שחסכו מאיתנו את הצחוקים המוקלטים: אולי ידעו שלא נאמין להם.