שכחו אותה בבית (יעקב)

בבוקר כשיצאתי ל"סופר" השכונתי היכתה בי תמונה. שורות שורות של ילדות קטנות וחמודות חצו בקבוצות את מעבר החצייה. קוקו וצמה שזורים ביד אוהבת, מעוטרים בסיכות ילדותיות בצבעי סוכרייה, מציגים תמונה פסטורלית של נוף ילדות. אך כאן נגמרה האידיליה. הדי הויכוח הסוער שהתחולל אמש באולם בג"ץ שלחו אותי "למצוא את ההבדלים".

אז מה היה לנו שם? ילדות בכחול וורוד, ילדות בכחול תכלת אפילו שתים בוורוד בורדו. גם חולצות התכלת נשאו סמלים שונים המבדילים בין הילדות. המכנה המשותף היחיד בין כולן הוא, שהן לומדות "בבית יעקב". אך כל אחת ו"הבית יעקב" שלה. מי "טוב יותר" ומי "טוב פחות".

הפרק הראשון בסאגה נכתב לפני כתשעים שנה בפולין. אישה צדיקה עם חזון בחרה להעניק לבנות יהודיות חינוך יהודי. ובמקום לתת לתלמידות קרקוב ללמוד בבית הספר הפולני הקימה אצלה בבית, במתפרה, את בית הספר החרדי הראשון. אף שהייתה תופרת במקצועה, אצלה לא מדדו את אורך החצאית. היא גם לא ביקשה מהתלמידות שאספה בעמל, לחתום על תקנונים בעובי שלושה סנטימטרים. והכי חשוב, היא לא בדקה מאיזה בית בדיוק הגיעו הבנות. כולן היו מבית אחד- "בית יעקב". וכל מי שרצתה ללמוד ולהתחנך להשכלה ולתורה התקבלה בו במקום. אכן היו ימים.

שרה שנירר, התופרת בשבילכם, הייתה המיתוס עליו חונכתי באותו מוסד בדיוק. בדמיוני הפורה ראיתי אותה מתרוצצת ברחובות משכנעת בנות באהבה ובמסירות לבוא ולהתחנך. אך כבר אז, לפני עשרים שנה, ניצני החורבן של המוסד המפואר הזה החלו לבצבץ.

בילדותי, בית הספר "בית יעקב" היה מוסד אזורי בדיוק כמו הממלכתי. כבר בגיל הגן ידעו כולן מי תהיה ברמב"ם, מי תלמד "ברמת אהרון" ומי "בשיכון ג". ובין הבנות שהתחנכו בכותליהם, ההבדל היה באמת רק צבע התלבושת.

אך בגיל התיכון החלה תפנית נבזית. כמות הבנות הגדולה והמחסור בכיתות לימוד ייצרו "רעיון חינוכי" חדש - "סמינר עילית". לא עוד פגישת ראיון טכנית עם המנהל וקבלה מיידית, עכשיו יש אפשרות לברור. וכך החלה השיטה: הבנות החלו להיות מסווגות "לטובות יותר" "וטובות פחות". מנהלי התיכונים החרדים בחרו במודע שלא "לבזבז זמן" על החינוך. נקבל מראש רק את המיוחסות והמבריקות ושמו הטוב של המקום ילך לפניו. עם "הבררה" יתעסקו האחרים.

העובדה שבנות מקסימות ומוכשרות נדחו מטעמים שונים ומשונים ממש לא הזיזה להם. חלקן מצאו לבסוף מוסד לימודי "בינוני", חלק נשארו בבית חסרות מעש והשכלה וחלק גילו את נפלאות הרחוב וברזלי רבי עקיבא.

"השיטה"

עם הזמן והשנים התרחבה והשתכללה השיטה. גם בתי הספר היסודיים הפכו "ליוקרתיים יותר" ואזוריים פחות. ילדה בת שש צריכה לעבור היום שבעה מדורי גיהינום ומנהלת בלתי חינוכית בעליל, כדי להצליח להגיע "לגמר הגדול", כיסא ושולחן בכיתה א'. "החינוך העצמאי", אליו מסנפת רשת בתי הספר" בית יעקב", הפך מבית יהודי חם לאלפי תלמידים ותלמידות בישראל למפעל קאסטות, מייד אין אינדיה. כשבקאסטת הטמאים, אליבה דעימנואל, נמצאות תלמידות ספרדיות מבתים חלשים.

בתי הספר של הרשת הזו, כבר הספיקו מזמן לשכוח איך מחנכים באמת. את שני העשורים האחרונים הם בילו בתפירת ג'ובים למורות מקורבות. הסיאוב החינוכי והתורני העלה כבר צחנה עד לב השמיים. ההחלטה

על "גדר ההפרדה", בין ילדות קטנות בבית הספר היא רק תוצאה בלתי נמנעת של האטימות הזאת. הבעייתיות בכך שלילדה קטנה מבהירים "שהיא לא מספיק טובה", שהיא "נושאת מחלות חינוכיות" הדורשות בידוד והסגר, כבר לא נתפסות כאיומות ונוראות אחרי שנים של ניוון מוסרי יהודי.

אמירות כמו "כל ישראל ערבים זה לזה" ואהבת לרעך כמוך", אפילו "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", מדברות רק לקירות עליהם הן כתובות. הכיתות אותן הן מקשטות על צוותיהן החינוכיים איבדו את הרגישות להבחין בצביעות שצועקת מכל פינה. והנורא מכל, אין את שרה, שתסביר כמה רחקו מהשביל שסללה, כמה איבדו את הדרך.