משה היכה בסלע, בג"ץ בחרדים
לעתים, הפתרון של קונפליקט קשה ועמוק הוא דווקא בדרכי שלום, בדיבור. האפליה נגד עדות המזרח מקוממת, אבל האם בית הסוהר הוא הפיתרון הנכון?
משה רבנו צדק. חוקי המוסר והצדק הצדיקו את תגובתו הכועסת על עם ישראל, שרב עם אלוקיו. נכון, חסרו מים. זו בוודאי לא הייתה חוויה נעימה וטובה, אבל מכאן ועד הטלת דופי בכל המהלך הפלאי של יציאת מצרים, מכאן ועד געגועים לאתר העבדות ורצח העם – הדרך ארוכה. משה צודק. העם זכאי לתגובה כועסת.
אבל – לא "הכול שפיט". אי אפשר להכניס כל סכסוך, כל קונפליקט לקטגוריות של "טוב" ו"רע". יש למציאות ממדים נוספים. אלוקים ביקש ממשה להוציא מים מהסלע באמצעות דיבור. כרומז לו - "יש לטפל באמצעות כוח הדיבור, בפה. בשכנוע, בהסברה, לא בכוחנות". משה, הנמצא בממד המשפט והמוסר, לא נרמז, ובמקום לדבר אל הסלע הוא מכה בסלע. המים יוצאים, אך משה חורץ באותה תנועת יד את גורלו. הוא לא ייכנס לארץ המובטחת, משאת חייו.
היכן הייתה הטעות הקשה של משה רבנו? הרי הקב"ה מצווה עליו לדבר אל הסלע? מדוע הוא משנה את הציווי האלוקי? אני רוצה להציע כי יש קשר בין "משה המוקדם" ל"משה המאוחר".
משה המוקדם
צעדו הכמעט ראשון של משה הוא התרסה כנגד ה'. לאחר שהוא הולך בציווי האל לפרעה בפעם הראשונה, לדרוש את שחרורו של העם, מכביד פרעה, בתגובה, את עולו על העם ודורש מהם גם לקושש תבן ללבנים. תגובתו של משה, חריפה ואמיצה: "למה הרעותה לעם הזה", הוא מתריס, "למה זה שלחתני?!" המדרש אומר שמידת הדין בקשה לפגוע במשה ולהורגו במקום. התרסה שכזו של משה כלפי ה' לא יכולה לעבור בשקט. אבל, אומר המדרש, משה עשה זאת למען עם ישראל ומתוך דאגה עמוקה לסבלו – לכן ניצל משה ולא נענש.
אבל מה חשב משה כשהתריס כך כלפי ה'? והתשובה היא שמשה מצפה שה' ינהג על פי חוקי המוסר והצדק. לא יתכן, אומר משה, שה' ישלח אותי במשימת שחרור לפרעה, ולא רק שאכשל במשימתי אלא עצם המשימה שלי תגרום להכבדת העול על העם. זה לא מוסרי. כאילו, טוען משה, גם הקב"ה מחויב לציית לחוקי המוסר, שהוא עצמו המציא.
משה המאוחר
זה אותו משה, בסוף 40 שנה, שלא מוכן להישמע לפקודתו של ה' לדבר אל הסלע, אלא הוא מכה את האבן. הצדק , טוען משה, צריך להיעשות ולהיראות. שתיקה רכה ופייסנית במצב של זלזול והתרסה של העם,
עשויה לפורר את תפיסת הטוטאליות של המוסר.אך הפעם ה' איננו מוחל למשה, הוא גוזר עליו עונש מוות. לא הכל שפיט. יש עוד חשבונות. יש עוד ממדים למציאות. ולעתים, הפתרון של קונפליקט קשה ועמוק הוא דווקא בדרכי שלום. בשכנוע ובחיפוש אחר מוצא תהליכי.
ובמעבר לא כל-כך חד: כן, האפליה נגד עדות המזרח מקוממת אותי. חוץ מזה שלא ייתכן שבתחילה "יחזירו אותם בתשובה" ואחר כך יתייחסו אליהם כ"יהודים מדרגה שנייה", זה מקומם, זה מעליב, זה משפיל. וזה גם לא נראה "יהודי" מדי. אבל פערים אידאולוגיים והשקפתיים לא פותרים בבתי סוהר, לא פותרים בהכאת מקל. פותרים בדיבור, דיבור ועוד פעם דיבור. כן, ויכול להיות שהפתרון יהיה רק בעוד דור או שניים.
לפנייה לכתב/ת 
