שירה בדיבור

אומרים שלא קונים היום ספרי שירה וזה-בערך-נכון. אומרים שהוצאות ספרים פחות ופחות מדפיסות שירה, וגם זה, עם יוצאים מן הכלל, נכון. אומרים שיש היום הרבה יותר כתבי עת לשירה, ובלי סוף שירה באינטרנט, אבל אין מינימום של הסכמה בין קוראים ובין מבקרים מי במרכז ומי בשוליים, וזה בוודאי נכון.

ערן צור. אין שירה בלי מוזיקה (צילום: דנה קופל)

גם אומרים שמישהו כתב שהשירה מתה והרוקנ'רול ירש את מקומה, וזה בוודאי לא נכון. אז מה באמת קורה לשירה בישראל? איפה היא מסתתרת? איפה היא מנצחת את כל התיזות?

אני מציע לחשוב על המקומות הרבים שבהם שירה היא לא רק מילים על דף, אלא גם משורר מול קהל. לאחרונה שמתי לב שכל הקינות על מצב השירה נעלמות כאשר יש פסטיבל-שירה, או כאשר יש ערב של הקראת שירה. בפסטיבל המשוררים האחרון במטולה כדאי היה להגיע מוקדם לאולמות, כי אחר כך לא נשאר כיסא פנוי.

• הצטרפו לפייסבוק של אירועי "לילה לבן"
  

אני הולך הרבה לערבי שירה: בפסטיבלים, במועדונים, בחנויות-ספרים, ובזמן האחרון אני שם לב שיש קהל, שהמקום לרוב מלא, ומה שחשוב יותר- גם כשהמקום לא מלא יש חשמל באוויר. מקשיבים בדריכות, וכשמקשיבים בדריכות גם המשורר קורא בדריכות. הבינוניות היגעה של החיים נפסקת לשעה-שעה ורבע, ואנשים רוצים מאוד, וגם מצליחים, לתת שעה אחת ללבה המתפרצת של המשורר, וללבה המתפרצת של המאזין שלו.

עידן של מילים

האם יש כאן משהו דומה לתהליך שקורה במוזיקה? כן ולא. במוזיקה הפופולרית אנחנו עדים לטלטלה משמעותית בגלל ירידה חדה במספר האלבומים שנקנים ועליה במספר הצופים בהופעות. אבל בשירה אין תופעה של הורדות בהיקף עצום, בלתי-חוקיות וחוקיות, מן האינטרנט.

נתן אלתרמן. עדיין פינה של כבוד (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ההמונים שקנו בעבר תקליטים יכולים כעת לקבל את מוזיקה בחינם, ואילו שירה כמעט ולא היתה מעולם מוצר שנהגו לשלם עליו מספיק כדי שאפשר יהיה להתפרנס ממנו. ועדיין יש כאן מימד אחד, וחשוב: בעידן האינטרנט התעשרו מאוד הערוצים שבאמצעותם בני אדם יוצרים קשרים זה עם זה. יש הרבה יותר ידע זמין, יש הרבה יותר מילים לקבל מאנשים ולכתוב לאנשים, ויש גם הרבה יותר אמנות שאפשר לקבל מאחרים ולהציג בפני אחרים.

אבל דווקא בגלל השפע התקשורתי החדש הזה נוצרת גם ערגה מוגברת למה שחסר בו. והחסר הוא המפגש האישי החי - זה שאיננו מצולם, וזה שאיננו מגיע אלינו דרך מסך אלקטרוני.

בעידן הטלוויזיה והמחשב אנחנו זקוקים יותר לקום גם מן הטלוויזיה והמחשב, וללכת לאולם או למועדון, ולשבת מול אדם חי שמדבר אלינו, או שר אלינו, או קורא שיר בפנינו. יש היום יותר הופעות של מוזיקה - ולא רק כיוון שאמנים לא יכולים להתקיים מתקליטים, אלא גם כיוון שהקהל זקוק יותר לראות את האמן במו עיניו.

חשוב לנו להרגיש שהאמן רואה אותנו כשאנחנו רואים אותו. חשוב לנו שהאמן זקוק לנו באולם, ומגיב למחיאות הכפיים שלנו, או לכך שאנחנו זזים באי-נוחות בכיסא. ואם זה נכון לגבי זמרים, זה נכון שבעתיים לגבי משוררים. האישיות של המשורר היתה, בכל הדורות, מודגשת מאוד, מסקרנת מאוד ונחוצה מאוד.

לראות את המשורר, לא רק לקרוא

דור אחרי דור העניקו בני אדם למשוררים את ה"ליצאנציה פואטיקה", זו הזכות של המשורר שלא להישמע לחוקי הלשון. והזכות הזאת להפר את היקרה ביותר, והאנושית ביותר, שבדרכי הקומוניקציה, ניתנה כיוון שאנשים ידעו שהמשוררים לוקחים את הקומוניקציה האנושית אל מקום גבוה כל כך, יקר כך כך, שמותר להם מה שאסור לאחרים.

תמיד היו לנו ציפיות גבוהות מן האישיות של המשורר בעידן הטלוויזיה והמחשב, אנחנו רוצים לראות את המשורר שלנו, ולא רק לקרוא אותו, אנחנו רוצים גם לשאול אותו ולא רק להקשיב לו, אנחנו רוצים אותו חי יותר, מגיב יותר, מסתתר פחות מאחורי הדף או מאחורי המסך.

המשוררת חגית גרוסמן. שירה שהיא מפגש אישי (צילום: יהונתן צור)

מה עוד שדווקא כאשר הרבה מאוד שירים נדפסים ומועלים לרשת, נוצרת מצוקה של ריבוי, נוצר קושי להתמקד, וקושי לבחור. וכאשר בא אדם אל אירוע של שירה הוא בוחר להתמקד, לתת סיכוי של שעה אחת להקשיב רק למשורר אחד או לשלושה משוררים.

וכמו בכל חידוש - יש לו גם מחירים, לא רק יתרונות. המשורר ששילח לעולם רק את המילים, בלי הקול שלו ובלי האישיות החיה שלו, היה גם המשורר שהיתה לו הזכות להסתתר, שהיתה לו הזכות היקרה למסכה, לפרסונה מומצאת.

מי יודע איזה נזק היינו גורמים לעצמנו, אילו דרשנו מאדם שונא-פומביות ומגמגם כמו נתן אלתרמן גם להופיע בפנינו בגופו, ולא להסתפק במלים הנפלאות שכתב. מוטב, לכן, שנשמור על פינה של כבוד לדליה פלח, וליהושע קנז, וליובל שמעוני, שהם משוררים וסופרים שונאי-ראיונות ושונאי-פומביות. אבל רוב המשוררים שמחים להיפגש עם קהל, ושמחים לקרוא בפני קהל.

אין שירה בלי מוזיקה

וכאן מקומו של מפגש נוסף בין השירה לבין המוזיקה; זה שנים לא הייתי באירוע שירה אחד שלא היתה בו גם מוזיקה. יש אנשים שחושבים, כמוני, שבחמישים השנים האחרונות נולד למשורר אח צעיר, והוא ה-Singer SongWriter, שגם כותב את המילים האישיות שלו, וגם מלחין את המוזיקה האישית שלו, וגם מבצע את השיר בדרכו האישית והייחודית.

אבל גם מי שחולק עלי, ולא מאמין בקירבה שבין אמן המילים לבין אמן המוזיקה והמילים, לא יכול להתכחש לעובדה שמשוררים בשנים האחרונות כמעט תמיד מופיעים בקהל עם מוזיקאים. ההלחנה של שירים כתובים היא רק דרך אחת – עשירה במיוחד בתרבות הישראלית – של מפגש בין שירה לבין מוזיקה.

המשורר שמוזיקאי מלווה את הקריאה שלו באילתור על פסנתר או על גיטרה בוחר במפגש בין שירה לבין מוזיקה, שהוא שונה לחלוטין מן המפגש של ההלחנה. והמשורר שקורא שיר על במה אחת עם מוזיקאי שמנגן או שר אחריו - מקיים דיאלוג אחר בין שירה למוזיקה.

אין גבול למספר המינים והגוונים של המפגשים בין שירה למוזיקה. האמנויות האחיות האלה קרובות זו לזו ומחזקות זו את זו. כיוון שהשירה עצמה היתה תמיד לא רק "מיטב המילים במיטב הסדר", כפי שכתב עזרא פאונד, אלא גם מיטב המילים במיטב המשקל, והקצב, והצליל.

הולכת קדימה ואחורה

עם ההשתכללות הדרמטית וההתרבות הדרמטית של אמצעי התקשורת האלקטרוניים, התגבר הצמא של אנשים

לשמוע את המוזיקה של השירים, ולא רק להשמיע אותם לאוזן הפנימית של הקורא. השירה לא הולכת רק קדימה, עם הטכנולוגיה של ההקלטה והשידור, היא הולכת גם אחורה, אל הימים הקדומים שלפני התפשטות הספר- אלה ימים שבה את רובה של השירה השמיעו משוררי השבט, או הטרובדורים בכיכר העיר.

בעידן של כפר גלובאלי ענק ועמוס בתקשורת מעל גבי מסכים, מפגש שירה חי עם משורר במועדון, או מול במה, מחזיר למשורר ולצופה שתים מן היקרות בתכונותיה של השירה: הרעב של המילים האישיות לאינטימיות של המפגש פנים אל פנים, והרעב של המילים המוזיקליות להישמע ולהתנגן.