יחיד במינו

בכל יום שישי בחמש ישבנו סבתא שלי ואני לראות את הסרט בערבית. היא, שדיברה ערבית, הייתה מתרגמת לי בתרגום חופשי את העלילה במעורבות רגשית רבה. אט-אט בניתי לי את אוצר המילים הקבוע להבנת הסרט.

שתי מילים חשובות היו באוצר המילים הזה: "זוּרוּף" שמשמעה "נסיבות", ושזה אומר שאדם כלוא בתוך נסיבות חייו וגורלו ואין מה לעשות בנידון. והמילה "מִש מֻמְכֵּן" שמשמעה "לא ייתכן". אפשר לתרגמה כ"לא יכול להיות" - סירוב עיקש של הדמות להאמין במכת הגורל שניחתה עליה לפתע.

קשוע. פורט את השיח הלאומי (צילום: ינאי יחיאל)

מעבר לסיפורים קורעי הלב שעליהם שפכתי דליים של דמעות בילדותי, היה בסרטים הללו פן עמוק יותר שיצר את הדרמה, והוא המאבק בין החברה הערבית לחברה המערבית – ההתמודדות עם המתירנות, השאיפה לעושר ולהצלחה השכלתית, חיי כפר מול החיים בעיר וכדומה.

הרומן החדש, הנפלא והשובה לב של סייד קשוע, "גוף שני יחיד", רחוק מלהיות "סרט" סוחט דמעות, אבל הוא רומן על נסיבות ועל גורל, ללא תחושת קורבן. יש לנו כאן שני גיבורים ערבים ישראלים המתגוררים בירושלים השואפים לשנות את נסיבות חייהם, וסיפוריהם מסופרים במקביל.

הבורגני וסונטת קרויצר

עורך הדין הוא בעל משרד מצליח, נשוי עם שני ילדים, שחייו אינם שונים מחייו של כל ישראלי בורגני אחר בגילו. אמיר הוא סטודנט לעבודה סוציאלית שמוצא עצמו במבחני מיון לבצלאל תחת זהותו של יונתן, נער השרוי בתרדמת שבו הוא מטפל. כשאמיר נדרש להיפטר מחפציו של יונתן, הוא מוכר את ספריו לחנות יד שנייה, בהם "סונטת קרויצר" של טולסטוי.

ערב אחד יוצא עורך הדין מאותה חנות כש"סונטת קרויצר" באמתחתו. מן הספר נושרת פתקה בכתב ידה של אשתו, ובאותו רגע אפשר לשמוע את עורך הדין ממלמל "מִש מֻמְכֵּן", והסרט הישראלי של חייו הופך לסרט בערבית.

זהו רומן על חיפוש עצמי וחיפוש זהות, שאפשר למצוא בו ביקורת כלפי החברה הערבית בכך שאינה מאפשרת לאדם לגבש את זהותו העצמית, ואם תרצו –גורלו, קודם שהתגבשה על ידי החברה הסובבת אותו. לכן שתי הדמויות מייצגות שתי אפשרויות שונות: אמיר נולד לסביבה שבה היו הוא ואמו מוקצים ואחרים ולכן ניתן לו החופש לבדוק את זהותו מול עצמו ללא הלחץ החברתי, ואילו זהותו של עורך הדין (חסר השם) כבר קובעה מראש והיא שחורצת את גורלו לבסוף.

העברית ברומן קלילה ונעימה, ולמרות התכונות המעולות שהרומן ניחן בהן, אחרי הקריאה בו יש תחושה שהוא מתנדף. אפשר לייחס זאת לשפה שאינה משרתת אלא את סיפור הסיפור; היא אינפורמטיבית וחסרת תהודה. ואינני מרמזת כלל וכלל שזה כך בגלל היותו ערבי, חסר מקורות עבריים, אלא זו תכונה שמאפיינים רבים מהסופרים הישראלים הצעירים, שאינם שמים לבם לשפה, להקשרים שהיא מייצרת בתוכה, לטקסטים אחרים שמהדהדים בה, לשורשיה. אולי "סונטת קרויצר" שקשוע מתכתב עימו בא לכסות על מגבלה זו.

כמו בספרים שקדמו לו ("ערבים רוקדים", "ויהי בוקר") וכן בעשרות הטורים שפרסם במהלך השנים בעיתונות, קשוע ממשיך לעסוק במציאות המורכבת של היות ערבי-ישראלי, וכמנהגו פורט את השיח הלאומי לניסיון הפרטני. הרומן משיק בנקודות רבות לחייו הפרטיים, נקרא בשפה קולחת ויומיומית וההנאה מהציניות המפורסמת של קשוע מובטחת גם כאן.

העיוור שרואה הכל

השימוש בַּציניות באמצעות נקודת מבט של גוף שני יחיד (כמו נקודות המבט של הישראלי על הערבי ולהפך שבהן הוא שולט) מוביל את הדמויות למצבים אבסורדיים וסוריאליסטיים המבליטים את הדרמה הפנימית. באמצעותה סייד כותב כאדם העושה עצמו עיוור אך רואה הכול. ראייתו את המציאות היא חדה כתער, והוא מצליף בה על ימין ועל שמאל,

כמנסה לפלס שביל במעבה יער סבוך.

ואכן יצירתו החדשה סבוכה ומפליאה במורכבותה. קשוע בונה מערכת סיפורית שאפתנית ומותחת עם תפניות מפתיעות בעלילה, אך לא נטולת פגמים. לעיתים נדמה כי הוא חפץ לגעת בנושאים רבים, אך הטיפול בהם נותר שטחי. כמו כן, יש תחושה כי המאמץ ליצור סימטריה מבנית היא סוג של מלכוד שמייצר קטעים ארוכים וחוזרים על עצמם, בייחוד בסיפורו של עורך הדין.

עם זאת, ניכר כי מחשבה רבה הוקדשה בספר; אין פרט שלא נלקח בחשבון, החל בשם הספר הנוגע במהותו, דרך העטיפה המוצלחת וכלה בסוף המפתיע. במובן מסוים, סייד קשוע עדיין סופר בתחילת דרכו, אבל אין ספק כי ברומן זה הוא מקבע את מעמדו בספרות הישראלית החדשה.

"גוף שני יחיד", מאת סייד קשוע, הוצאת כתר