ובדיוק אחרי הקינוח סבתא שלי מתה

באיטלקית התל אביבית "אונו" יש עסקית טובה, אבל מבקרנו לא מפרט יותר מדי לגביה בטענה ש"הכלב אכל לי את התפריט". רואים שהוא חדש פה, הוותיקים מסתפקים בטענה ש"הייתי שיכור מת"

יעקב מאורפורסם: 21.06.10 , 21:07

לפני כמה חודשים, ביום נישואינו המי זוכר איזה, הנחיתו עלינו הילדים מתנה: גור ויימרנר אפור מטאלי עם אוזני פיל. אחרי שהרעיפו עליו ועלינו איחולים לחיים טובים, הם עלו על המכוניות וחזרו למאורות שלהם בתל אביב. היום, בגיל חצי שנה, המתנה כבר מזמן לא גרה אצלנו; זה אנחנו שגרים אצלה. הערס הירושלמי לועס ספות וכורסאות, גורס לאבק נעליים וגרביים, מנפץ אגרטלים וצנצנות וגם לא מתבייש להפליץ חופשי. כשמוציאים אותו לטיולים הוא תוקף זקנות, ילדים, חרדים, ערבים, עורבים, פרפרים וחתולים. כשכל אלה לא בטווח פיו, הוא מרחרח חרא של כלבים אחרים ומכרסם עצמות מזדמנות, פיתות מאובנות, אצטרובלי אורן, שקיות ביסלי ואבני שפה. וזה, שיהיה ברור, אחרי קורס אילוף בן עשרה שיעורים, כולל "ארצה", "רגלי", ו"כלב טוב". ולמה כל ההקדמה הזאת? כי ממש עכשיו, כשאני מנסה לתעד את רשמי ב"אונו" התל אביבית, אני שם לב שהכלב המטומטם רובץ בחצר ולועס בתאווה את תפריט העסקיות של המסעדה.

אחד התסכולים של מי שאוכל במסעדה וגם נאלץ לכתוב עליה הוא שבמקום סתם ליהנות - או להתענות - מהאוכל, המוח כל הזמן עסוק בלתרגם טעמים לשפה המדוברת, לחפש מילה קולעת שתתמצת את המפגש בין קשת טעמים, לפענח את מרכיבי המנה, לזכור מחירים, ולתחקר את הפרצוף הזחוח שהתלווה אליך אם גם הוא הרגיש דגדוג של בלסמי בקרפצ'יו. כאב ראש אחר הוא לשחזר מול המקלדת בבית את היצע התפריט. איך עוקפים את המוקש? מגניבים אותו מתחת לשולחן, מועכים, מכווצים, מקפלים, ממזערים ומנסים לדחוס לכיס האחורי בג'ינס. הצרה ההיא שככל שמסעדה מכבדת את עצמה יותר, ככה היא משקיעה יותר בתפריטים קשיחים ומעוצבים, נוטפי טקסטים אינסופיים, ולך תגנוב עכשיו משהו בנפח של ספר התקציב של עיריית הרצליה רק כדי לגלות אחר כך שהתפריט מופיע במלוא הדרו באינטרנט.

"לא היה לכם כסף לקיר?" (צילום: דרור כץ)

תפריט העסקיות של "אונו", איטלקייה כשרה וחלבית שראתה אור לפני ארבעה חודשים בבית אמות השקעות בתל אביב, נחת בשלום על שידת המחשב שלי. למחרת, כשחילצתי את שרידיו מהפה של הכלב הטיפש, הוא בדיוק לעס רביולי די קרצ'ופי עם קרם שום, זרעי עגב, וזהו: את המשך השורה הוא כבר הספיק לבלוע.

טיפש טיפש, אבל שיחק אותה בבחירה אנינה. הרביולי במילוי ארטישוק (89 שקל) הוכתר בסיומה של הארוחה כמנה המנצחת של אונו. על הצלחת נחו שבעה איים מבודדים של בצק ממולא ששחו כמו רפסודות בשלולית הרוטב, שהפגיש זרעי עגבניות עם יין לבן ומרווה; מעל ריחפו כמו עננים קרעי פרמז'ן. היינו שלושה והסכמנו פה אחד: לכל טעם תדר מובחן משלו, והכל מתחבר לעונג גדול.

גילוי נאות: אף פעם לא התחברתי לאוכל איטלקי. לא חשוב איפה ומה אכלתי, זאת תמיד היתה חוויה אמורפית, מין בועת סבון חמקנית שהופיעה והתנפחה במנה הראשונה והתפוצצה באחרונה. אם להיזרק לאפיונים של יין, אז ארוחה ללא גוף. אפילו הרגע, כשאני קורא מה כתבתי על הרביולי בפסקה הקודמת, לא ברור לי מה בדיוק היה שם.

העסקיות, שמוגשות באונו עד השעה 17:00 וכוללות גם מנת פתיחה וקינוח, מחולקות לקטגוריות מחירים: 59 שקל (בעיקר פיצות ופנצנלה), 69 (פסטות וניוקי) ו־89 (דגים בגירסאות שונות ורביולי). עוד לפני התפריט הוגשו לנו ספלוני קפה קטנים עם טיזר עדין של מרק ארטישוק ירושלמי. שמחנו גם לגלות שכוס יין מוצעת

ב־15 שקל בלבד, ובחרנו בסוביניון בלאן של הרי גליל. ברוסקטה קרודו - עם טרטר אינטיאס, זיתים, עגבניות, בזיליקום ומוצרלה - היתה המוצלחת והעשירה בין הפתיחים, שכללו גם ברוסקטת באז' (עם עגבניות, מוצרלה וזיתי קלמטה) וסלט זעיר של עגבניות ומוצרלה שהתבוסס בתפלותו.

ויתרנו על קטגוריית ה־59 שקל עתירת הבצק, והלכנו על פפרדלה פונגי מגזרת ה־69. בין ים של רצועות פסטה ברוחב תחבושת אלסטית, שנספגו במיצי רוטב שספג טעמי כמהין, פקורינו וקונפי שרי, ביצבצו פטריות פורצ'יני ופורטבלו. השלם היה אמנם הרבה יותר חדגוני מסך מרכיביו, אבל מנה כזאת היא הימור בטוח במסעדה איטלקית - מסיבית, אגרסיבית, ספקית אקספרס של פחמימות.

בנוסף לרביולי המענג בקטגוריית ה־89, ליקטנו מהתפריט מוסר ים (עסיסי אבל משאיר אותך די אדיש) בליווי פירה פלפלים (נחמד), קונפי שומר (מעולה) וסלסיטה ורונה (כבר לא זוכר מה זה היה). הטעמים התפוגגו עם הביס האחרון, והפה התחיל לתבוע את ליטרת המתיקות.

הקינוח העסקי היחיד הוא טירמיסו, שהיה לא פחות ממצוין. לא עמדנו בפיתוי ונכנענו גם לטרטופו צ'וקולטה (34 שקל) סמיך ועשיר. לקראת האספרסו המסכם נפרדנו מהספה ומהכורסאות המרווחות בחלל הענקי והמרהיב של אונו, ויצאנו למרפסת שטופת האור. מצאנו שם כורסת מלך מצויצת מפלסטיק וכמעט נרדמנו בה. השארנו 349 שקל לשלושה פיות, כולל יין ותפריט גנוב, וגלשנו לרחוב. אחרי שעה, בכניסה לירושלים, התחשק לי עוד קינוח אז עצרתי לשווארמה בלאפה.

זהו, גמרתי לכתוב. הכלב עדיין בחצר, נראה עצבני. הארוחה הבאה שלו בשבע בערב. אולי במקום לדחוף לו אותה בקערה, אני אגיש לו את השורה השלמה היחידה ששרדה מהתפריט: פסטה פוזילי עם נתחי סלמון (89 שקל).

אונו, וייצמן 2 תל אביב, 6932005־03

צלחת אליפות

"חומוס אסף" בתל אביב היא בול כמו הפועל תל אביב. כלומר, חוץ מזה שהיא טובה ושמגיע לה ושלא בא לנו לפרק את האוהדים שלה במכות

בלי כל הפייסבוק והמייספייס, בחסות מאות חומוסיות שמאכילות את הפסיפס הכי ישראלי שיש, משגשגת בארץ רשת חברתית ויראלית ותוססת. חוץ מקצת גזים בלתי נמנעים, היא מייצרת טונות של שיח מתפלמס ורטוריקה אמוציונלית. תזכרו, זה רק עניין של זמן שבשיאו של נאום הגנה על החומוסייה החביבה עליו יירצח הנואם בידי יריב קנאי שסוגד לחומוסייה מתחרה. ואפרופו רטוריקה, המדינאי והרטוריקן הרומאי קיקרו ירש את שמו מגרגר חומוס: לאחד מאבות אבותיו היתה פלולה על האף שהזכירה את הקטנית האפורה, וכך דבק הכינוי קיקרו (Cicer בלטינית זה גרגר חומוס) במשפחה לדורותיה.

הגרגרים הפריכים של "חומוס אסף" מרחוב החשמונאים בתל אביב - סניף ראשון לחומוסיית האם שהתבצרה מול "אשכרה" משומנת המוניטין בירמיהו, ונדדה לאחרונה לדיזנגוף - אולי לא שווים שמישהו יירצח בשמם, אבל הם עושים הרבה כבוד וטעם למנת החומוס גרגרים (20 שקל) היפהפייה. החומוס עצמו עדין, לא תופס צד, סופח בהכנעה את כל מה שנערם עליו; המסבחה (20 שקל) נוטה אפילו למתקתקות; ורוטב התטבילה שמשקה את המנה לא שומי מדי, לא לימוני מדי ובקושי חריף. המכורים לחריף מוזמנים לתגבר עם סחוג תוצרת בית או תערובת עוקצנית של צ'ילי, שום ועמבה.

לקומפלט המצוין של אסף (22), עם פול נימוח וביצה חומה, מרקם מרקי משהו. לביצה יש טעם אפוי של חמינדוס, לא כמו כל הצבועות ההן מבחוץ שמתבשלות עם קליפות בצל או תה. חבל רק שהפלאפל לא בליגה: טחון מדי, על גבול האבקתי, מבייש את כל השאר. כל השאר זה בין היתר חומוס עם בשר, שניצלים ענקיים, אספרסו מפתיע באיכותו ושירות אכפתי ומיידי.