לך תשתרש במקום אחר

ישראל היא מדינה מוכת מלחמות, מבפנים, מבחוץ, ממעמקי נפשנו ועד קצות סנדלינו. איפה שלא תפנו את המבט – יש מלחמה. הביטוי הזה גורם למצב להישמע כמו מכת גורל, כאילו המלחמות נופלות עלינו מהשמיים כמו מכות על המצרים בהגדת פסח. אבל זה שקר גס. אנחנו סתם עוד מדינה מתלהמת שבה כל אחד עושה מה שבא לו. זה מתחיל בראש הממשלה ומגיע עד אחרון פוקדי הברים התל אביבים המפונפנים.

למה אני מתכוונת? או. בשעת לילה לא מאוחרת מידי פקדתי השבוע בר תל אביבי מוכר. לבשתי שמלת קטיפה עם מחשוף גב, והייתי מלווה בידיד לבוש

לעילא. הזמנו וודקה-טוניק ובקס בהתאמה והתיישבנו עם הגב לצמד די.ג'יות, שנפנפנו בידיהן בניסיון לשעשע את הקהל. לאחר כמה פטפוטים על הישגים בעבודה ולב דואב מרווקות, פתאום צדים את עינינו שני בחורים צעירים. הם נראו, איך לומר, לא-קשורים לבר באופן מובהק. שניהם היו עטויים בסנדלי שורש, ג'ינס מהתיכון ומשהו שנראה כמו חולצת סוף-מסלול. הם שתו קצת, רקדו קצת ובגדול נראו די מרוצים מעצמם. חוסר השייכות שלהם לא הטריד אותם ואני בספק אם הם אפילו הבחינו בכך. ניכר היה שהם עושים מה שבא להם ובקיצור - מתעלמים לחלוטין מן הקודים הסמויים הנהוגים במקום.

גילוי נאות: אני אף לא מתעלמת מקודים סמויים. בכל חברה שאני נכנסת אליה אני משתדלת עד כמה שאפשר לנסות לפענח את הקודים הסמויים המקובלים, ולפעול ולהשתלב במסגרתם, באופן שמגלם אותה ואת האישיות שלי. את הפתק שלי בכותל אני לא אתחוב כשלגופי חצאית מיני, במסגד לא אצעד בעקבי סטילטו מחודדים, ליישוב עמנואל לא אכנס לעולם וגם לבר תל אביבי מהודר לא אבוא בפיג'מה. ככה פועלת בעיניי חברה מתוקנת, וכבוד הוא רק כינוי אחד לקונספט הזה.

אני לא חושבת שאותם צמד השורשיים היו צריכים להגיע לבר לבושים בז'קט מהודר של ז'יל סנדר ובג'ינס של הוגו בוס. ממש לא. אני כן חושבת שהם היו צריכים להתלבש בבגדים שהולמים את גופם, את אישיותם ובמקביל - גם

להתאים לסטנדרט של המקום אותו הם פוקדים. כי יש למקום סטנדרט והם לא יכולים להתעלם ממנו, בדיוק כמו שמדינות לא יכולות להתעלם מקיומו של האו"ם ושל אמנות בינלאומיות, הדואגות ליישר קו מוסרי בין מדינות העולם. בני אדם רוצים להשתייך, לא? הרי לא בשביל זה יוצאים לברים מלכתחילה, כדי להיות בחברה? לא על זה הם מתבכיינים בנעוריהם? אז מדוע להתנהג כאילו הקוד הזה לא קיים? לא ברור.

לצערי אני מצויה בעמדת מיעוט. מעטים המקומות שבהם אני יכולה להתלבש כאוות נפשי מבלי להיתפס כפריק-שואו, ומבלי שמישהו יגיד לי: "לא הגזמת קצת?".

בנעוריי עוד התלבשתי בדיוק איך שרציתי, גם אם זה היה מופרך ולא מקובל. לא היה אכפת לי כי ככה שאתה צעיר, באמת לא אכפת לך מכלום. אתה רק רוצה לבטא את עצמך ולהתאהב. אבל כמה שזה כואב להודות, אינני נערה יותר וכבר כן אכפת לי. וגם אם לא אכפת לי, אני חייבת שיהיה אכפת לי.

אני תוהה מה עבר במוחם של השורשיים כשהם נכנסו לבר, ועד כמה הם מודעים לאמירה שלהם ולאווירה שהם מייצרים.

אם הייתי שואלת אותם את השאלה הזו, הם בטח היו עונים "ככה אני וזה מה יש. אם לא טוב לך את יכולה

להתחפף". אבל אני לא רוצה להתחפף. אני רק ביקשתי שתכבד אותי בנוכחותך ובהקשר הזה - שתחליף את הסנדלים בסניקרס או בכפכפי הגומי האלו (שאני לא מכירה אף לא אחד שמצליח להגות את שמם) ואת הטי-שירט הצבאית באחת אחרת, אפשר גם מכופתרת. אני בטוחה שלא חסרים מיליון ואחת מקומות שבהם הדרישה שלי היא לא לגיטימית ואף מופרכת. אבל לא במקום הספציפי הזה, שם היו רק אנשים שאכפת להם מדברים האלו, מהקפדה על הפרטים הקטנים ואולי גם מדברים אחרים.

בשלב מסוים ידידי הלבוש לעילא נשבר וביקש שנעבור מקום. ואכן, עברנו לשבת על הבר ולא ראינו את השורשיים יותר ואפילו שכחנו מהם. אבל אני לא פתיה תמימה ואיני טומנת ראשי בחול הים של תל אביב. אני יודעת שזה שלפעמים אני לא רואה אותם, לא אומר שהם לא קיימים.

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה