השנה הטובה בחייו של מייקל
שרון דוידוביץ' העריץ את מייקל ג'קסון מאז שנות ה-90. בשנה שחלפה מאז מותו של אלילו הוא ראה איך הוא זוכה סוף סוף לכבוד המגיע לו. ועדיין, הוא היה שמח לוותר על כך תמורת החלום לראות אותו חי על הבמה
את מה שלא הצליח לעשות בעשרים השנים האחרונות לחייו, עשה רגע אחד ב-25 ביוני לפני שנה. שנה בה מייקל ג'קסון זכה סוף סוף לכבוד המגיע לו, בלי ספקות ובלי אולי. רק חבל שהוא לא כאן כדי לראות את זה.
אני מעריץ של מייקל ג'קסון מאז שנות התשעים. קודם כל בגלל ההופעה והשירים. בנוסף, בגלל שאני אדם שנמשך מטבעו לשיאים ולהישגים יוצאי דופן. בכל פעם ששמעתי על עוד שיא או הישג חסר תקדים ששייך לג'קסון, התחברתי עוד יותר. אבל ההערצה הפכה להיות רשמית כשאצלי בפנים נשבר שיא הרגש - הרגע שבו שמעתי בפעם ראשונה את צעקת הפתיחה בשיר "Don't Stop 'Til You Get Enough".
ג'קסון בהופעה. שיא הרגש נשבר (צילומים: AP)
זו לא תמיד היתה משימה קלה. להעריץ את מלך הפופ הייתה בשנים האחרונות לחייו סוג של מעמסה. כל פעם שנשאלתי איזו מוזיקה אני אוהב, או מי הוא האמן האהוב עליי ועניתי כי ג'קסון הוא האיש, ישר קיבלתי מהצד השני מין עיוות פרצוף מעצבן, סוג של התנשאות מזלזלת, "את מייקל ג'קסון? המוזר הזה?". למה זה קרה? לא חסרות סיבות. אבל מעל לכל, פשוט נראה שהיה טרנדי להיות אנטי מייקל.
אבל אז, ב-25 ביוני 2009, הוא מת. והכל השתנה.
נגע בכולם
את הרגע בו התבשרתי על מותו לא אשכח, בעיקר לא את התגובה שלי. הייתי מופתע, המום, אך לא עצוב או באבל, כפי שניתן היה לצפות ממעריץ. חברים שהכירו אותי מילדות שלחו לי פתאום סמסים של "משתתפים בצערך". צחקתי. לא עיכלתי את המוות כי זה פשוט היה רחוק ממני, אי שם בסנטה ברברה שבארצות הברית, ומדובר היה באיזו דמות שהיא בלתי נגישה, דמיונית כזו. גם כשערכתי ספיישל לכבודו בבוקר שבת בגלי צה"ל, היה זה ספיישל שחוגג את חייו - מין הומאז' מחויך מעל גלי האתר.
ג'קסון בהופעה במינכן ב-1997. יש בו יותר מאשר המסכה התקשורתית
רק באותו הערב זה נחת עליי. בזמן שישבתי בדירת חברים וצפינו יחדיו ב-MTV, ששידר כבר יומיים מרתון בלתי פוסק של שירי ג'קסון, גיליתי את האמת: ג'קסון נגע בכל אחד בצורה כזו אחרת (ובואו נימנע מהבדיחה המתבקשת). "וואי, איזה שיר יפה", "תראי איך הוא רוקד, איזה מגניב", "זה קליפ ענק!", שמעתי מסביבי. שמעתי ושתקתי. תמיד הייתי אני זה שמבלבל את השכל כששומעים שיר שלו, מסביר כמה שבועות השיר היה במקום הראשון, איזה שיא כזה או אחר הוא שבר, בקיצור, מכריח אנשים לאהוב. אבל הפעם זה כבר יצא מהם.
אבל זה ממש לא נעצר אצל החברים שלי. טקס הלוויה שלו היה אירוע טלוויזיוני מרגש, חוצה גבולות, נטול ציניות ואמיתי. כשבתו הקטנה פאריס מיררה בבכי אל מול כל העולם, התגלה לראשונה חלק מאיך שכנראה נראו חייו האמיתיים של מלך הפופ: "מאז שנולדתי, אבא היה האב הכי טוב שאפשר לדמיין", אמרה פאריס ג'קסון. 20 שנה נלחם מייקל ג'קסון על כבודו האבוד, 20 שנה של ניסיונות שכנוע שיש שם הרבה יותר מאשר המסכה התקשורתית שנדבקה אליו (ושגם הוא הדביק לעצמו לפעמים). אבל באותו רגע בסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס, הכבוד האבוד חזר אליו.
נגמרו בעיות הפרנסה
זה המשיך בקבלת פרס על מפעל חיים בכל מיני אירועים ומופעי הוקרה מרהיבים ומרגשים בכל טקס אפשרי, פרסי הגראמי, ה-MTV, האוסקר ואיפה לא. הציבור חזר לקנות פתאום שוב את הפריט הפרהיסטורי שנקרא "אלבום". 9 מיליון כאלה נמכרו על פי הערכות שונות, רק בחודשים הראשונים אחרי מותו.
הסרט "This Is It" נשאר בראש שוברי הקופות במשך שבועיים, מאות קליפי ההוקרה ביו טיוב עם ביצועי כוריאוגרפיה לשיריו (מילדי גן ועד אסירים בפיליפינים), ובעיקר העיסקה הגדולה בהיסטוריה שקיבל מחברת סוני על הוצאת שיריו שעוד לא פורסמו. כל אלה הוכיחו את עוצמתו. עוצמה שהעדפנו להתעלם ממנה בשנים האחרונות לחייו.
כולם ידעו שהכשרון שם, רק העדיפו להתעלם (צילום: Gettyimages)
אבל מותו סידר בעיה נוספת - כלכלית. השנים האחרונות לחייו היו משבר פיננסי הולך ומחריף עם חובות עתק שהצטברו בשל סגנון חייו הבזבזני. השבוע התפרסם כי בשנה האחרונה הרוויח ג'קסון כמיליארד דולרים! עכשיו, למרבה האירוניה, ניתן לומר כי למייקל כבר אין יותר דאגות של ממון על הראש.
גם הילדות מתה
אין מה לעשות, האמת היא שאנחנו אוהבים את הכוכבים שלנו מתים, אוהבים אותם יותר בתור אגדה. הרבה יותר קל לנו להתרפק על נוסטלגיה מאשר להסתכל למציאות בפרצוף. לכולם היה נוח יותר להיזכר בדמותו האלמותית של אלביס פרסלי בתור עלם חמודות צעיר עם גיטרה מאשר לראות אותו מזדקן ומשמין מול העיניים, והורס את כל מה שאי פעם חשבנו עליו. אותו דבר עם מייקל.
פתאום, כשהוא נפרד מהעולם, נשבר אצל האנשים המחסום הזה. פתאום התחילו לזכור את מייקל בתור הפנומן שהטריף את העולם בשנות השמונים ותחילת התשעים, ולא בתור זה שהתפורר לנו מול העיניים בשנות האלפיים. אבל אני, ואולי גם אחרים, הבנו פתאום שבמותו, גם משהו מהילדות שלנו נעלם.
אז כן, יש כאלה שיגידו שהדבר הטוב ביותר שקרה לג'קסון הוא המוות שלו - הוא כבר לא היה צריך להילחם, לקחת משככי כאבים, להוכיח לכולם שהוא באמת גדול, או להתמודד עם העובדה שהוא "מייקל ג'קסון". אבל עצרו רגע לשנייה וחישבו. מה אם אותה סדרת הופעות "This Is It" שלא יצאה לדרך, היתה משיג בדיוק את אותם דברים שקרו במהלך השנה האחרונה? מה היה קורה אם אנשים היו רואים ששוב, כל הופעה שלו מלאה עד אפס מקום, הקהל באקסטזה, ו"הליכת הירח" מרגשת מיליונים ברחבי העולם?
האמת, ספק אם זה היה מצליח באותה מידה. אנשים הרי ידעו כל הזמן על הכישרון שנמצא שם, הם פשוט העדיפו להתעלם, להתמקד בדברים אחרים. לכן, כמה עצוב להגיד, המוות הטראגי הפך את השנה האחרונה לטובה בחייו של מייקל ג'קסון.
לפני שבוע הייתי באצטדיון רמת גן בהופעה של אלטון ג'ון. ללא ספק אחת החוויות המרגשות והמהנות שהייתי בהן בימי חיי. אבל כל הזמן עברה לי המחשבה בראש, "ואם זה היה מייקל עכשיו פה על הבמה, מה היה קורה אז?"
אבל הוא לא היה שם. והוא גם לא יהיה.
לפנייה לכתב/ת 
