"עובר" לברק, "נכשל" לנתניהו

כמו בכל פעם כשאירוע צבאי משתבש ומסבך את מדינת ישראל, גם בפרשת המשט הטורקי התעוררה דרישה לבדוק איך מתחלקת האחריות בין צה"ל לדרג המדיני. דרישה זו מונעת בחלקה מתאוות נקם פשוטה של הציבור, כמיהה לעריפת ראשים מדממת שתשטוף את החרפה; אבל בעיקרה זו דרישה לגיטימית שתכליתה הפקת לקחים ומתן אפשרות לציבור להעריך את תפקוד נבחריו.

במקרה הנוכחי צה"ל נמצא כבר בעיצומה של סדרת תחקירים מעמיקה. את תפקוד הממשלה ושריה איש אינו בודק. בוודאי לא ועדת טירקל שנועדה להדוף חקירה בינלאומית ולגייס את תמיכת הממשל בארה"ב והמדינות הידידות לנו באירופה ומכאן המנדט שלה: לבדוק אם הפעולה לעצירת המשט, כפי שהתבצעה, עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי והימי ובאיזו מידה אחראים מארגני המשט וממשלת טורקיה לתוצאות הטרגיות. הסיכוי היחיד שמישהו יפיק לקחים לגבי הדרג המדיני בפרשה זו הוא אם מבקר המדינה יחליט לעשות זאת על פי דרישת הכנסת. התחקיר שביצע ynet ינסה להעלות כמה מהשאלות העיקריות הנוגעות לדרג המדיני ולהשיב עליהן:

האם בדרג המדיני התנהל תהליך קבלת החלטות מסודר?

שר הביטחון וראש הממשלה החלו לדון ביניהם בעניין מוקדם למדי, כבר בחודש מארס, כשההכנות למשט רב משתתפים וכלי שיט נכנסו לשלב מעשי והיה ברור שמדובר באירוע חריג. גם שר החוץ הוכנס די מהר לתמונה והיה שותף לדיונים ולהסכמות.

גורם מהימן אומר כי בשיחות אלה שהתנהלו בפורום מצומצם נדונו לא רק ההשלכות השליליות עלולות להיות למשט המוני על דעת הקהל הבינלאומית ועל מעמדו של חמאס, אלא גם על היחסים המידרדרים עם טורקיה. הקברניטים הגיעו להחלטה עקרונית שאסור לאפשר למשט לפרוץ את הסגר הימי-בטחוני על רצועת עזה וכי צריך למצות את כל האפשרויות להשיג זאת בלי להשתמש בכוח צבאי. עם זאת יתניע שר הביטחון תהליך הכנות, כלומר נוהל קרב בצה"ל לעצירת המשט, למקרה שהמאמצים הדיפלומטיים והמדיניים ייכשלו.

ברק הציע לרכז את גם המאמצים הדיפלומטיים לעצירת המשט. זאת בנימוק שמדובר בעניין בטחוני מטבעו ומפני שלברק עצמו, לרמטכ"ל אשכנזי, לבכירי מערכת הביטחון וקהיליית המודיעין של ישראל יש היכרות טובה ויחסי עבודה הדוקים עם שרים בממשלת בטורקיה ועם בכירי מערכת הביטחון שלה. (כל זאת לפני שראש ממשלת טורקיה, ארדואן החליף את ראש מנגנוני המודיעין של טורקיה באחד מנאמניו הקרובים). הוא הדין גם ביוון, קפריסין ואירלנד.

נתניהו הסכים וליברמן לא התנגד לדרישת ברק להוביל גם את המהלכים הדיפלומטיים. שניהם ידעו היטב עד כמה מוגבלת יכולתו של ליברמן לגייס רצון טוב וסיוע בקהילייה הבינלאומית ובעיקר האזורית.

למעשה הופקדו בשלב זה כל היבטי הטיפול בפרשת המשט בקבלנות בידי ברק, צה"ל ומערכת הביטחון. בהתאם לכך שלח הרמטכ"ל מכתב אישי לעמיתו הטורקי, שבו הוא מבקש ממנו לפעול לעצירת המשט או לדילולו. גם מפקד חיל הים, האלוף אליעזר מרום (צ'ייני) שלח מכתב אישי דומה למפקד חיל הים הטורקי שעימו יש לו קשרים טובים במיוחד.

מערכת הביטחון בתרדמת

ברק אישית דיבר עם שר החוץ הטורקי, שר החוץ היווני שר החוץ האירי ושר החוץ הקפריסאי. בני שיחו הטורקים של ברק אמרו לו כי טורקיה היא מדינה חופשית ודמוקרטית ולכן אינם יכולים למנוע את הפלגת המשט שהוא יוזמה של גורמים אזרחיים בעלי מניעים פוליטיים והומאניטריים.

לפי דיווח שלא אומת הבטיחו גורמים בממשל הטורקי לברק כי הנוסעים ומטען ה"מאווי מרמרה" ייבדקו ולא יהיו על הספינה טרוריסטים וכלי נשק או ציוד צבאי אחר - מה שהרדים את עירנותם של אנשי מערכת הביטחון אצלנו.

ליברמן הבטיח שאנשי משרד החוץ בארץ ובחו"ל יושיטו כל יעוץ וסיוע שידרשו לצה"ל ולמערכת

הביטחון. הבטחה זו קויימה במלואה. אנשי משרד החוץ השתתפו במרבית הערכות המצב, סיעורי המוחות וישיבות התכנון שהתקיימו בחיל הים, באף המבצעים ובמשרד הביטחון. גם אנשי משרדי המשפטים הפנים המשטרה שרות בתי הסוהר ורשות ההגירה השתתפו בדיונים הצה"ליים שעסקו בנושאים הנוגעים להם במישרין או בעקיפין.

רק את המל"ל שכחו בבית. ראש המועצה לביטחון לאומי ויועצו של ראש הממשלה לנושא, עוזי ארד, היה אמנם בסוד ההכנות, אך נתניהו לא טרח לבקש ממנו להגיש לו חוות דעת נפרדת, כמתחייב מחוק המועצה לביטחון לאומי שהתקבל לפני כשנה. ככל הידוע עוזי ארד גם לא התנדב. באותה תקופה הוא היה עסוק עד מעבר לראש בהתדיינות עם ממשל אובמה, בהתנעת המו"מ עם הפלסטינים ובעניין האיראני וכך נרדם המל"ל בשמירה.

רק בשלב מתקדם מאד של ההכנות לעצירת המשט, כשלושה שבועות לפני שהספינות הפליגו, החליט ארד לכנס ישיבה של המל"ל שתדון בעניין. את הישיבה ניהל סגנו של עוזי ארד, תא"ל (מיל') אבריאל בר יוסף ולצידו תא"ל רוטברג. שניהם מפקדים בכירים לשעבר בחיל הים. אבל נציגי צה"ל שהוזמנו לדיון לא הופיעו.

ומי לא בא? נציגי צה"ל

נציגי צה"ל גם לא התייצבו לדיון במשט שהתקיים חודש לפני כן ביוזמת השר לעניינים אסטרטגיים, הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון. את הדיון ניהל מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, תא"ל יוסי קופרווסר, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן עד לפני שנים לא רבות. גם יעלון וכמוהו עוזי ארד שלחו לראש הממשלה מכתבי מחאה חריפים שבהם טענו שאי הופעת נציגי צה"ל לדיונים שזימנו חיבלה בתהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני ובאיכות ההחלטות שהתקבלו.

ארד אף טען – והצדק עימו – כי אי הופעת נציגי צה"ל לדיון במשט במל"ל הייתה הפרה בוטה של חוק המל"ל שהתקבל ואושר כדין בכנסת ובממשלה לפיו המועצה לביטחון לאומי היא הגוף שצריך לרכז עבור נתניהו את עבודת המטה בעניינים בטחוניים-מדיניים. גם מסקנות ועדת וינוגרד חייבו את ראש הממשלה להיזקק למל"ל בטרם יקבלו הוא והממשלה החלטות מסוג זה.

מה שאפשר היה לראות בתחילה כתחרות כיפוף ידיים ביורוקרטית רגילה בין הממסד הצבאי-בטחוני לבין גופי השלטון האזרחי הפך לעניין מרכזי, מביך מאד לצה"ל ולשר הביטחון, אחרי הסתבכות פרשת המשט.

גורמים רמי דרג במערכת הביטחון מסבירים את אי הופעת נציגי צה"ל לדיונים במל"ל ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, בעומס הדיונים בפורומים ממשלתיים ובכנסת שאליהם נדרשים קצינים בכירים בצה"ל להתכונן ולהתייצב. לדבריהם, עומס זה הוא בלתי נסבל ומפריע בצורה ממשית לקצינים במילוי תפקידיהם ומשימותיהם במסגרת צה"ל.

לפיכך פנה צה"ל לשר הביטחון וביקש ממנו 'לסנן' ולצמצמם למינימום הנדרש את השתתפות הקצינים בפורומים אזרחיים. בלשכת שר הביטחון הוחלט כי העניין יטופל על ידי המזכירים הצבאיים של ראש הממשלה ושר הביטחון. הם יאשרו או ידחו את ההזמנות שישגרו הגופים האזרחיים לבכירי צה"ל. לא ברור אם ראש הממשלה הסכים לסידור זה. בכל מקרה ההסדר התבצע, כולל בפרשת המשט. המזכיר הצבאי של שר הביטחון בעצה אחת עם המזכיר הצבאי של נתניהו, הודיעו לנציגי צה"ל שאינם חייבים להשתתף בישיבה שזימן המשרד לעניינים אסטרטגיים ואחר כך בישיבה שהתקיימה במל"ל.

גורם בכיר במערכת הביטחון טוען גם, כי אי השתתפות נציגי צה"ל בדיונים אלה לא פגמה ביכולם של יעלון, ארד ואנשיהם לגבש המלצות לדרג המדיני ולתרום לאיכות ההחלטות ההחלטות שקיבל. זאת מפני שלטענת אותו גורם ההחלטה העיקרית שהתבקשה בדרג המדיני הייתה אם לעצור את המשט או להניח לו לעשות את דרכו לעזה. החלטה זו היא בעלת אופי מדיני מובהק וכדי לקבל אין צורך לדון במתווה הצבאי לעצירת המשט - אותו מתווה שנטחן ונבחן לעייפה על כל פרטיו ודקדוקיו בצה"ל ובמערכת הביטחון.

אותו גורם מוסיף וטוען כי את הדיון במל"ל ניהלו שני אנשים שיש להם נסיון ימי-צבאי ניכר. אחד מהם, תא"ל רוטברג, היה גם מפקד שייטת 13, שפיקד בזמנו על מבצע ההשתלטות על "קארין איי". שניהם הכירו היטב את המתווה הצבאי שחיל הים בחר בו ויכלו להציע חלופות אם רצו. אך הם לא עשו זאת.

יתרה מזאת, סיכום הדיון במל"ל חזר פחות או יותר על מה שהוחלט במערכת הביטחון ובצה"ל. טענה דומה העלה אותו גורם לגבי הדיון במשרד לעניינים אסטרטגיים שבראשו עומדים רמטכ"ל לשעבר, שאישית לקח חלק בפעולות קומנדו ימיות והמנכ"ל שהיה מספר שנים באמ"נ. כנגד זאת טוענים אנשי המל"ל והמשרד לעניינים אסטרטגיים כי אילו היו נציגי צה"ל משתתפים בדיונים שקיימו הם היו יכולים להציג שאלות ולקבל פרטים שאולי היו משנים את המלצותיהם.

לגופו של עניין נראה שיש לשני הצדדים 'קייס'. צודקים אנשי המל"ל הטוענים כי נוכחות קציני צה"ל הייתה מאפשרת להם לשפר את איכות המלצותיהם. מערכת הביטחון צודקת מפני שאך לעיתים נדירות הצליחו גופים אזרחיים, חוץ מהממשלה, הקבינט הביטחוני או מטבחון שרים כזה או אחר, לשנות החלטות שכבר התקבלו במכונה המשומנת של צה"ל ומערכת הביטחון.

במערכת הביטחון גם טוענים כי מראש היה ידוע כי יעבור זמן, כשנה עד שנה וחצי, עד שאפשר יהיה ליישם את חוק המל"ל ככתבו וכרוחו.

נתניהו לא דרש המלצות

טיעונים וטיעוני נגד אלה אינם משנים את העובדה שנתניהו לא דרש המלצות בעניין המשט מהמל"ל ומהמשרד לעניינים אסטרטגיים, והעובדה שגם בפורום השביעיה לא הועלתה דרישה כזו. שתי עובדות אלה מהוות ליקוי חמור בתהליכי קבלת ההחלטות של הדרג המדיני בפרשת המשט. האחריות בעניין זה מוטלת על כתפי ראש הממשלה.

שאלה אחרת השנויה במחלוקת היא מה עמד להחלטת הדרג המדיני? האם היה צריך לקבל החלטה עקרונית, לעצור את המשט, או לחילופין להניח לו לעבור, או שהדרג המדיני היה צריך גם לבחון ולאשר גם את המתווה המבצעי שאושר כבר על ידי הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה?

פורמאלית ומשפטית לא היו ראש הממשלה ושר הביטחון חייבים להביא את ההחלטה לעצור את המשט לדיון בממשלה או בקבינט הביטחוני. הנוהג הוא שבמה שנוגע למבצעים צבאיים מוגבלים, במיוחד כאלה שהחשאיות היא תנאי לביצועם, די בהתייעצות בין ראש הממשלה לשר הביטחון ולעיתים גם שר החוץ שאחריה מאשר ראש הממשלה לצה"ל לבצע או לחילופין דוחה את המבצע או אפילו מבטלו כליל. הנוהג הזה קיים גם לגבי מבצעים שעלולים להביא להתלקחות מלחמתית.

הסיבה לכך היא שהתנאי להצלחתם של מבצעים אלה היא החשאיות וכי הדלפת תכנם על ידי פוליטיקאים המשתתפים בישיבות הקבינט הביטחוני עלולה לסכן את השגת יעדיהם ואת חיי המבצעים.

אף על פי כן השתדלו ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם לשתף בכל עניין צבאי חריג את הקבינט. זאת כדי לפזר את האחריות ובעיקר מפני שבדמוקרטיה הישראלית הממשלה היא המפקד העליון של צה"ל. הקבינט הוא פורום השרים המצומצם שהוסמך על ידי מליאת הממשלה לאשר או לפסול בהצבעה החלטות ביטחוניות רגישות.

השר בנימין בן אליעזר (פואד) טוען בתוקף ואפילו בכעס כי נתניהו וברק היו צריכים להביא את ההחלטה לעצור את המשט וגם את המתווה של המבצע של צה"ל וחיל הים לאישור הקבינט. (פואד חבר בקבינט אך אינו חבר בפורום השביעיה). "פעולה כזו שיש לה השלכות מדיניות צבאיות וכלכליות חייבת לבוא לאישור בקבינט", אומר בן אליעזר, ומוסיף: "זה לא סתם מארב שאתה שם בג'פטליק (בקעת הירדן). זו פעם ראשונה שנעשית פעולה כזו שצי שלם מנסה לפתוח בכוח ציר שיט ישיר לעזה. צריך לבחון את כל האפשרויות ולהשתמש בכל הניסיון הצבאי הרב שיש לחברי הקבינט הנוכחי. אולי היינו משנים משהו (במתווה המבצעי), אולי היינו אומרים שלא לעצור בטווח כה רחוק (כלומר במים בינלאומיים)".

פואד מודה כי כשהיה שר הביטחון בתקופת האינתיפאדה השנייה החליטו ראש הממשלה אריאל שרון והוא להורות לשייטת 13 להשתלט על ספינת הנשק "קארין איי" בלי לקבל את אישור הקבינט ואפילו בלי להיוועץ עם חבריו. "הסודיות וההפתעה הייתה נשמת המבצע", לדבריו. "לכן החלטנו שלא להביא את זה לקבינט או להתיעצות שרים מצומצמת".

לעומת זאת, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, כשהחליט על מבצע אנטבה הביא את הפעולה לאישור הקבינט ואף ידע את ראש האופוזיציה בגין.

מזכיר הממשלה בדעת יחיד

בפרשת המשט, בחר נתניהו באופציית ביניים. ביום רביעי, כשחלק מספינות המשט כבר יצאו לדרך, הוא כינס את פורום השביעייה להתייעצות. הדיון התנהל בשני חלקים. החלק הראשון שבו נכח גם שר האוצר יובל שטייניץ עסק בעיקר בנושא שקשור ביחסי מצרים וישראל. עניין המשט הוזכר בו רק בשוליים. כשהסתיים דיון זה ביקש ראש הממשלה מהשרים "שאינם חייבים לעזוב" בגלל עניינים אחרים הדורשים נוכחותם במקום אחר, להישאר לדיון על המשט, בעיקר על היבטיו ההסברתיים. אחד השרים הלך. נותרו שישה.

בינתיים הספיק השר יעלון לשאול את הרמטכ"ל מהו המתווה המבצעי שבאמצעותו רוצים לעצור את המשט. אשכנזי אמר לו את שם הקוד למתווה. לא היה צריך יותר. יעלון הכיר היטב מתווה זה. אשכנזי גם תיאר אותו בקווים כלליים בדיון השני באותו ערב שהוקדש למשט. בדיון זה עסקו לפי דרישת שר הביטחון כמעט אך ורק בשאלה העקרונית: האם לעצור את המשט או להניח לו לעבור.

מזכיר הממשלה, צבי האוזר, היה היחיד שהציע בפה מלא לתת למשט להגיע לחוף עזה. הוא טען שהנזק התקשורתי והתודעתי בזירה הבינלאומית והנזק ליחסים עם טורקיה יהיה קטן מהנצחון התעמולתי והפוליטי שינחל החמאס. לדבריו ניתן לעצור את המשטים הבאים שיהיו קטנים יותר ועל ידי למנוע הכנסת נשק וחומרי לחימה לרצועה.

השר דן מרידור הציע להתנות את כניסת המשט בהסכמת חמאס לביקור הצלב האדום אצל גלעד שליט. זאת בהנחה מראש שחמאס לא יסכים ואז תהיה עילה לישראל לעצור את המשט מנימוקים הומניטאריים.

שר הביטחון התנגד להצעה זו. טענתו היתה שהתניית מעבר המשט בעניין גלעד שליט תציג את הסגר הימי כאמצעי לחץ על האוכלוסייה העזתית בעניינו של גלעד שליט ולא כצעד הגנה עצמית שנוקטת בו ישראל כדי למנוע התחמשות חמאס. מהלך כזה יחבל בטיעונים המשפטיים שלנו בזירה הבינלאומית אחרי שנעצור את המשט, אמר ברק. נתניהו תמך בו ללא סייג.

חוכמה שלאחר מעשה

בסופו של הדיון שאל נתניהו את השרים אחד אחרי השני אם הם מאשרים לעצור את המשט. כולם ללא יוצא מן הכלל אמרו שהם תומכים בכך. למהלך זה אין תוקף חוקי כמו להצבעה בקבינט אבל הוא מחלק את האחריות בין כמה משרי הממשלה ויש בו כדי לתמוך בטענה שראש הממשלה ושר הביטחון מיצו את תהליך ההתייעצויות וקבלת ההחלטות לפני שלוחמי חיל הים יצאו לדרך.

לא כך, אומר השר יעלון. הוא אמנם הסכים שצריך לעצור את המשט גם אם יהיה צורך לעשות זאת באמצעות השתלטות על הספינות. לטענתו צריך היה פורום השביעיה לדון גם במתווה המבצעי שבאמצעותו יעצרו את המשט. בפורום הזה, יטען יעלון אחרי ההסתבכות, יושבים אנשים עם צבר מרשים של נסיון צבאי כולל רמטכ"לים לשעבר וראש ועדת חוץ וביטחון. הם היו יכולים אולי להבחין בתקלות ובליקויים בתכנון המבצעי ובעיקר במידע המודיעיני החסר שהביאו להסתבכות.

מדברים שאמר יעלון בפומבי ולמקורביו אחרי המשט עולה בברור שהוא מאשים את שר הביטחון ברק במידורו ובמידור חברי השביעיה ממידע ומהחלטות בנושא הצבאי אם כדי לנכס לעצמו את הצלחת המבצע אם היה מצליח, ואם מחמת טבעו השתלטני והמתנשא. אך יעלון שוכח לציין כי הוא לא דפק על השולחן ודרש דיון בפרטי המבצע.כשברק דחה את ששאלותיו הוא קיבל את הדין בהכנעה. את טענותיו, שחלקן צודקות, הוא העלה כחכמה שלאחר מעשה.

מנגד טוענים נתניהו, ברק והשר בני בגין בתוקף כי פורום השביעיה היה צריך לקבל או לדחות אך ורק את ההחלטה העקרונית לעצור את המשט. את פרטי הביצוע לדבריהם היה צריך להשאיר בידי צה"ל וחיל הים. רק ועדת חקירה של מומחים לקבלת החלטות תוכל לשפוט ולקבוע הלכה לעתיד מי צודק בעניין זה ואם היה צריך להביא את הנושא לאישור בקבינט. שכן לא היה מדובר במבצע חשאי אלא בפרשה שגם לפני שהסתבכה היה ברור שיהיו לה השלכות מדיניות ותודעתיות מרחיקות לכת על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית.

עוד צריכה ועדת חקירה לקבוע אם לא היה מקום שהממשלה תבחן בחודשים הארוכים לפני שהמשט יצא לדרך את כל סוגיית הסגר הימי והמצור היבשתי על עזה. הרי היה ברור כבר לפני חצי שנה כי המצור היבשתי, זה שמנע מתושבי עזה כוסברה ופסטה, כדי ללחוץ על חמאס בעניינו של גלעד שליט, היה לא יעיל ולא השיג את מטרתו.

יתרה מזאת, עיקר הביקורת הבינלאומית על ישראל גם מצד ידידותיה, נבעה מהמצור היבשתי ולא מהסגר הימי שהיה קל להסברה בנימוקי ביטחון והגנה עצמית. הערבוב בין השנים הוא שנתן למארגני המשט רוח גבית בינלאומית לפני ואחרי ההסתבכות.

אם, למשל, המועצה לביטחון לאומי, הייתה מציעה לראש הממשלה ולשריו להקל את המצור היבשתי על עזה לפני שהמשט יצא לדרך היו הדברים יכולים להיראות אחרת גם אם המבצע הצבאי היה מסתבך. סביר להניח שאם הייתה הממשלה מחליטה להסיר את המצור היבשתי אך להותיר על כנו את הסגר הימי לפני המשט, היו חבריה מגיעים לאותה מסקנה ולאותה החלטה שאותה אישר הקבינט הביטחוני השבוע. אך ההחלטה התקבלה רק אחרי ההסתבכות, כתוצאה מהלחץ שהופעל על ישראל - מה שנתפש בציבור הישראלי, על ידי החמאס ועל ידי הטורקים ככניעה ישראלית מבוהלת בעקבות ההצלחה שנחלו מארגני המשט ומי שעמד מאחוריהם. מעין מהדורה משופרת של הכניעה של ביבי בעקבות פרשת חברון בקדנציה הקודמת שלו כראש ממשלה.

לנוכח מופעים אלה, מתגמדות שאלות אחרות כמו: אם ראוי היה שנתניהו ידחה את מסעו לקנדה ולארה"ב עד אחרי מבצע עצירת המשט.

מי שקורא בקפידה את דו"ח ועדת וינוגרד שחובר בעקבות כשלי מלחמת לבנון השנייה, לא יכול שלא לראות שחלק ניכר מהכתובת הייתה על הקיר. אך הפוליטיקאים שלנו, כדרכם, סרבו לקרוא אותה.

יעלון מחסל חשבונות

ואלה, בתמצית, מחדלי הדרג המדיני:

1. ראש הממשלה, נתניהו, אחרי שסיכם עקרונית עם ברק ועם ליברמן שצריך לעצור את המשט, הטיל את תפוח האדמה הלוהט הזה לחיקם של שר הביטחון והרמטכ"ל. הוא עצמו נשאר על תקן של "מכותב לידיעה" בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי, או מה שאמור היה להיות תהליך לאומי והיה למעשה תהליך פנימי של מערכת הביטחון.

נתניהו לא דרש חוות דעת כפי שמחייב אותו החוק מהמועצה לביטחון לאומי הפועלת עבורו במשרדו. הוא גם לא דפק על השולחן כשנציגי צה"ל לא הופיעו לדיון במל"ל אחרי שכבר הוחלט לכנסה, ואף לא כינס התייעצות בקבינט הביטחוני.

בן אליעזר ושרים אחרים טוענים שהיה צריך לעשות זאת. גם ההתיעצות בפורום השביעיה נועדה בעצם לאשר החלטה שהוא וברק קיבלו מראש. לבסוף יצא למסע בצפון אמריקה כשהמשט כבר הפליג למרות שהיה ברור שלבלימתו יהיו השלכות מדיניות חריגות.

2. אין ספק כי שר הביטחון עשה את המוטל עליו ומעבר לכך. הוא קבע אסטרטגיה לעצירת המשט, דאג להכנת הרקע המשפטי, עקב מקרוב אחרי כל שלבי נוהל הקרב בצה"ל, ואף ניהל כמעט לבדו את המערכה המדינית והדיפלומטית שבאמצעותה ניסה למנוע את הפלגת המשט. שגיאתו הייתה שפעל כסוליסט ובעצם מנע משרים אחרים, מהקבינט ומהמועצה לביטחון לאומי לתרום מיכולותיהם ומנסיונם לעיצוב המדיניות, האסטרטגיה והמבצע הצבאי.

3. שר החוץ ליברמן, בגלל נכותו המדינית, נאלץ להסתפק במעמד של צופה מן היציע הן בזמן המערכה הדיפלומטית לעצירת המשט והן אחרי ההסתבכות. כשהגיעה השעה שבה כל מדינת ישראל הייתה צריכה להתגייס כדי למזער נזקים. עצם העובדה ששר החוץ כמעט מוחרם בזירה הבינלאומית גורמת נזק עקיף למעמדנו בה.

4. השר לעניינים אסטרטגיים, משה (בוגי) יעלון ניסה, אבל לא התאמץ מספיק להשתתף ולערב את משרדו בתהליך קבלת ההחלטות המדיני והצבאי בעניין המשט. לעומת זאת, אחרי ההסתבכות, הוא הצטיין בחיסול חשבונות עם יריביו ובראשם שר הביטחון.

5. הממשלה הייתה צריכה ויכולה לדון בהסרת הסגר היבשתי על הרצועה - מצור הכוסברה והפסטה – כחודשיים לפני אירוע המשט. היו שרים שהציעו זאת. אילו התכנס הקבינט והחליט מה שהחליט השבוע היה שומט את השטיח התעמולתי מתחת לרגלי מארגני המשט ומאפשר למדינת ישראל לטעון ולהוכיח כי היא מתמקדת רק בסגר הימי הנחוץ לביטחונה ולביטחון תושביה.