אמהות כל העולם, היכן אתן?

איפה אתן, אמהות ישראל הרחמניות? חילוניות מצפון תל אביב ומדרומה. אשכנזיות וספרדיות מדן ועד אילת? מן הגיא ומן ההר, הכפר והקיבוץ? איפה הסולידריות האימהית? היכן תחושת ההזדהות המינימאלית שאמורה לקנן בלב המפורסם והחם של האם היהודיה הקלאסית כשמדובר בניתוק של ילד קט מאמו והכנסתה מאחורי סורג ובריח? איך זה קורה שאתן שותקות?

חשבתי לעצמי לתומי, שברגע שתשמענה שאמהות בישראל, שכבר שבוע מנותקות מבעליהן, ללא משענת ותמיכה רגשית וטכנית של אב המשפחה, מתמודדות לבדן מתוך חששות וחסר וודאות באשר לעתידן ועתיד ילדיהן ומיועדות להישלח לכלא, בוודאי יתארגן למענן חיש קל מצעד מחאה המביע את מחאתכן האנושית, או לפחות מפגן קטן מול הכנסת, ואם לא, אז איזו קריאה או מכתב גלוי לביטול הגזירה הקשה הרובצת לפתחן של אחיותיכן.

אך לא. שקט! דממה... במקרה הטוב, ועוינות ושמחה לאיד, במקרה הפחות טוב. מה זה נשות ישראל הנאורות. האם אתן גזעניות במקרה? כשמדובר בצערה של אם חרדית הרי שהלב נאטם פתע והכל מותר ואפשרי?!

אהבת אם חוצת גבולות

לפני כשלושים שנה, נפל בני הקטן בן השלוש ממיטתו. החשנוהו לבית החולים, ושם התברר שניזוק קשות. הרופאים נתנוהו בגבס ועטפו כאסטרונאוט מקצה קדקודו עד גפיו. הילד הונח בפרוזדור בית החולים הבלתי מקורה בוכה. גשם ראשון של תחילת חשוון החל לרדת במפתיע והרטיב את הפעוט. עכשיו נמזגו גם דמעותי שלי בטיפות הגשם. בעלי לא היה לצידי, הוא נסע הביתה להביא פריטים בסיסיים, ואני כאם צעירה הרגשתי חסרת אונים לחלוטין. לא ידעתי למי לגשת, לבד הייתי במסדרון הארוך ובוכיה חרש. פתע - הופיעה ערביה עם רעלה. הסתבר שגם בנה שלה נמצא זה עתה בחדר הטיפולים והיא ממתינה לו.

בלי לדבר אצה לפנים בית החולים, וחזרה עם שמיכת צמר. ברכות עטפה את בני. אחר כך סימנה לי בעיניה שאחזיק בצד השני של המיטה ויחד גלגלנוה פנימה למקום מחסה. מאותו רגע שבו הוחם לילד,שבו אלי עשתונותי וידעתי את אשר לפני. הערביה עדיין לא דיברה, אולי כי לא ידעה עברית, במבט אמפתי ליטפה את פני הילד והסתלקה משם. מאז לא פגשתיה יותר.

אין ספק שפער הדעות ביני ובין אותה ערביה אלמונית, לא ניתן לגישור כלל. אבל יש רגעים, בשעות מסוימות, בהם מתאחד הלב האנושי בפעימה אחת: הדאגה לילדים ומראה סבלם, וגם היא ידעה להתעלות בזמן כזה מעל שנאת דורות ולסייע לי ביחד להניס את ילדי הרטוב והסובל מן הגשם.

גם אנחנו אמהות בכל אתר ואתר, מתי אנו שוכחים הבדלי מנטליות, דעות שונות, והופכות כמעט חברות? בחדרי המתנה של רופאי ילדים. שם אנו משילות את כל ההבדלים ונותרות עם הרגשות המשותפים של אמהות כל העולם. הדאגה לילד החולה. האהבה, המסירות, התקווה לטוב וחלילה להיפך החששות הנוראים המאיימים להטריפנו. הם אלו שמאחדים ביננו ויוצרים ריגשי קירבה והבנה מיוחדים.

מאיפה הכעס?

אז באמת, היכן אתן כיום? הרבה קולות כעס שמעתי אצל השדרניות אותו לילה, כשדיווחו על האמהות ש"צפצפו" כביכול על פסק הדין ולא הגיעו לבית המעצר. האם לא הבינו בעצמן? שלא צפצוף היה כאן ולא בזיון? חלילה וחס. איזו מילה נוראה מכל המילים המציאו עורכי החדשות כדי לתאר מצוקה של אם נפחדת שאחרי יום מתיש של שהיה בחום בעצרת ענק, התרגשות של ילדים בפרידת אב ובעל, לא מצאו כוחות בעצמן לעזוב את ילדיהן ומסרו נפשן להישאר עימם למרות האיום המעיק?

לא נעים לי עם חשיפה אישית, אבל אתן פשוט לא מבינות את הקושי. אוטמות עיניכן ואזניכן לפן האנושי. אז אני רוצה לתאר לכן בכל זאת מקרה שקרה אתמול אצלנו. כלתי שבעלה (בני) עצור בכלא מעשיהו. אם לארבעה שחשה בודדה , פזורת נפש ונתונה בחוסר וודאות מטריפה לגבי העתיד. התקשרה אל בעלה ושאלה בזהירות: "אפשר לבכות קצת 'על כתפיך'? לספר גם על הקשיים? או לבכות אצל כתובת אחרת?" והוא מאחורי הסורגים ביקש: "בכי בכי ככל העולה על רוחך. אני כאן חזק מספיק בשביל לשמוע אותך" היא בכתב ורווח לה והוא פנה לשנת הלילה שלו מאחורי הדלת הנעולה...

הייתי איתן אתמול בבית המשפט העליון. ראיתי אותן, נשים גיבורות ונחושות, אך מותשות מאד. דומתני שאת עינוי הדין כבר מיצו בהידור, למהדרין מן המהדרין. אין שמחה כהתרת הספקות ואין עינוי דין גדול יותר מן הספק בעצמו. הן נתונות במצב של טירטור ואי וודאות זה חדשים ארוכים. יום אחר יום. כך הן צריכות לגדל ילדים. כך הן צריכות להיות חזקות ולחזק את ילדיהן...

אז איפה אתן נשים נאורות? בוגרות אוניברסיטאות? דוברות הקידמה? היכן הפסיכולוגיות המבינות במשמעות הטראומה שעוברים ילדים כאלה? היכן כל הדוקטורים שעוסקים ומדברים גבוהה גבוהה

על טובת הילד.

כעת ניתן פסק הדין לגביהן. רק תשע נשים ב"ה תלכנה לכלא. והן תעשינה זאת ביום שבעליהן שנעדרו מן הבית שבועיים, ישתחררו סוף סוף לחופשי. כמה אנושי...

אחרות, מטעמים מוצדקים ובגלל נתוני השטח שלהן זכו לחנינה. אחת מן הרשימה השחורה שתיכנס לכלא ביום שבו ישוחרר בעלה, זו אותה כלה יקרה שלי, שמצפה לבעלה שישוב לנהל איתה את עגלת חייה וללבכן המבין...

כולי תקווה שמשהו בלב שלכן, "אמהות כל העולם", אכן ניפתח אלינו. לא כדאי להישאר קהי רגש במדינתנו לסבל שכזה. יום יבוא והתקדים הזה עלול לפעול כבומרנג גם נגדכן. אמהות כל העולם התאחדנה. טרם יהיה מאוחר!!!

לאה פריד היא סופרת חרדית ואם לשניים מעצורי עמנואל