לחוף פלמחים דרושה ממשלה אמיצה

בתחילת השבוע דווח כי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד שרית דנה, סבורה לא נפלו פגמים בהליכים הקשורים להקמת כפר הנופש בחוף פלמחים. אי אפשר היה להחמיץ את תגובתם הצוהלת של יזמי הפרויקט מול אכזבתם של שוחרי הסביבה. הדבר עלול ליצור מצג מוטעה לפיו יש בחוות הדעת כדי להכריע את גורלה של המחלוקת שמעורר המיזם, ולא היא; ממש לא.

חוות דעת משפטיות אינן מייתרות את החובה של מקבלי ההחלטות להפעיל את סמכותם השלטונית בכל עת, ולקבל החלטות מינהליות מושכלות. כך בא דווקא היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה ויינשטיין ואומר, ובצדק רב: חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה היא לא סוף פסוק. יש לממשלה ולכל מוסד תכנון בכל עת סמכות להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטה על בחינה מחדש, ואף להחליט על הכנתה של תוכנית חדשה ביחס לשטח.

דומה כי אין מתאימות והולמות יותר מנסיבות המאבק על חוף פלמחים כדי להצדיק את הפעלת הסמכות השלטונית הזו על ידי הממשלה ומוסדות התכנון, וראוי כי אלה לא תיעלמנה מעיניהם.

יתרה מזו, המחלוקת בין דו"ח מבקר המדינה בנושא פלמחים לבין חוות דעתה של עו"ד דנה עלולה ליצור רושם מוטעה באשר לממצאים העובדתיים עליהם נשען מבקר המדינה.

מבקר המדינה טען שמנהל מקרקעי ישראל האיץ את שיווק הקרקע בטרם ייכנס לתוקף חוק החופים שמונע בנייה קרוב למים. האם התכוון המנהל לעשות כך? המבקר סבור שכן; עו"ד דנה סבורה שלא. אבל דומה ששתי חוות הדעת מתייחסות לאותן עובדות.

ואלו העובדות: מדובר במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל בדצמבר 2003 לשיווק שטח של כ-70 דונם מחוף פלמחים להקמת כפר נופש. ועדת המכרזים החליטה באפריל 2004 כי במכרז תזכה הצעתן המשותפת של שתי חברות קבלניות בסך כ-8 מיליון ש"ח - סכום נמוך ביותר גם לפי עמדת השמאי הממשלתי. כל זה קרה ערב חקיקתו של חוק החופים.

המחלוקת היא על הפרשנות המשפטית

המינהל לא שעה להמלצות השמאי הממשלתי לקראת פרסום המכרז לשיווק הקרקע, ואף לא בעת ההחלטה אם לקבל את ההצעה הזוכה. יתר על כן, מינהל מקרקעי ישראל לא שיתף את משרד התיירות בהליכים לשיווק הקרקע להקמת כפר הנופש, ואף לא בעצם ההחלטה לשווק את הקרקע למטרה זו.

מבקר המדינה פירסם בחוות דעתו כי הממצאים העובדתיים הללו מהווים ליקויים חמורים הן בנוגע להליכי שיווק הקרקע והן בנוגע להליכי התכנון. מנגד קובעת המשנה ליועץ המשפטי כי ממצאים עובדתיים אלו לא מהווים פגמים בהליכי אישור התכנית, היורדים לשורשו של עניין, שיש בהם כדי לבטל אותה.

הנה כי כן, נראה כי אין חולק על קיומם של הפגמים. המחלוקת היא אולי בשאלה המשפטית אם הם חמורים מספיק כדי לבטל משפטית את התוכנית או ההסכם שנחתם.

לפיכך, לא זו בלבד שראוי כי מקבלי ההחלטות ילכו בדרך עליה הצביע בפניהם היועץ המשפטי לממשלה, ויחליטו לעיין מחדש בתכנית, אלא שעליהם גם לשקול ולא להתעלם מהפגמים עליהם מצביע מבקר המדינה בחוות דעתו. גם אם המשנה ליועץ המשפטי סברה שהפגמים לא עקרוניים, זה לא פוטר את מקבלי ההחלטות מלשקול את ההחלטה הראויה כי יש לבטל את התכנית ולא להאריך את ההסכם עם היזמים לנוכח הנסיבות.